תעא 9971-09 עלי ולויל נ' בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ (בית דין אזורי לעבודה – תל-אביב-יפו, אורן שגב) 11/12/2012

התפטרות מחמת הרעה בתנאי העבודה • זכאות לפיצויי פיטורים • התפטרות כפיטורים • פגיעה בשכר עבודה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו תע"א 9971-09 11 דצמבר 2012 לפני: כב' השופט אורן שגב נציג ציבור (מעבידים) מר שאול שני התובע 1. עלי ולויל ע"י ב"כ: עו"ד חאג' יחיא נאשד – הנתבעים 1. בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד רועי רבינוביץ

פסק דין

האם התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו והאם מגיעים לתובע תשלומים נוספים בגין שכר עבודה, תשלום בגין עבודה בימי מנוחה שבועית ופיצוי סטאטוטורי בגין אי קבלת תלושי שכר? אלו הן השאלות בהן אנו נדרשים להכריע בתיק זה.

הרקע העובדתי בתמצית

1. הנתבעת הינה חברה שעיסוקה בעבודות פיתוח, גינון, השקייה ואחזקת גינות והעסיקה את התובע מיום 14/02/05 ועד ליום 26/02/09.

2. לדברי התובע ביום 10/02/09, עם קבלת תלוש השכר של חודש ינואר 2009, הוא גילה כי שכרו, אשר עד לאותה עת עמד על 220 ₪ ליום, הופחת לסכום של 165.60 ₪ בלבד.

3. לטענת התובע, הוא פנה אל נציג מעסיקתו, מר שאול בן עמי (להלן – "בן עמי") שלוש פעמים במהלך חודש פברואר ודרש כי שכרו היומי ישוב להיות בשיעור ששולם לו עד לאותה עת, ואולם, הלה הסביר לו שמדובר בטעות שנובעת מתקלה במחשב, וכי לא ניתן לשנות את הדבר.

4. לאור התשובה הנ"ל, ומשסרב התובע להסכים למצב החדש שנכפה עליו, הודיע על התפטרותו בדין מפוטר והחזיר את הרכב ואת הטלפון הנייד שהיו ברשותו מטעם הנתבעת. מכאן התביעה שלפנינו.

5. הנתבעת מצידה טענה כי התובע התפטר לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת ו"בהמשך לאיומי עבר, בהעדר כל בסיס להתפטר, תוך הצבת אולטימטומים אסורים למעביד". בהקשר זה הוסיפה התובעת וטענה כי היא זכאית לקזז מכל סכום שיפסק כנגדה, ככל שייפסק, הודעה מוקדמת. יצוין כבר עתה, כי "באותה נשימה" טענה הנתבעת כי שכר חודש פברואר 2009 "קוזז כדין כנגד העדר מתן הודעה מוקדמת להתפטרות".

6. עוד טענה הנתבעת כי התובע קיבל את כל תלושי השכר במהלך תוקפת עבודתו אצלה ולכן אינו זכאי לפיצוי כלשהו, ובאשר לתביעתו לקבלת הפרשי שכר בגין עבודה בימי המנוחה השבועית, טענה כי התובע, שהינו בן הדת המוסלמית, בחר את יום שישי כיום המנוחה השבועי שלו ולכן אינו זכאי לתוספת בגין עבודה ביום שבת.

7. לאור העובדה שניסיונות הפשרה בתיק לא צלחו, התקיימה ישיבת הוכחות ביום 06/12/11, במהלכה נשמעו עדויותיהם של התובע ושל בן עמי. מטעם התובע הוגש תצהיר נוסף, ואולם לאור העובדה כי העד לא הופיע לדיון הוצא תצהירו מהתיק .

דיון והכרעה

8. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ולאחר ששמענו את עדויותיהם של התובע ושל בן עמי, הגענו לכלל הסכמה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, והכל כפי שיפורט להלן.

לשאלת נסיבות התפטרותו של התובע:

9. המקור הנורמטיבי לטענתו של עובד הטוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים חרף העובדה שהתפטר הינו סעיף 11 א' לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג – 1953 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") אשר זו לשונו:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים"

10. נטל ההוכחה בדבר תחולתו של סעיף 11 א' לחוק פיצויי פיטורים מוטל על התובע, והלכה היא כי השאלה אימתי נקלע עובד למצב שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהובילו להתפטרות, כאשר בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי העבודה לגופם בטרם יוחלט על פי אמת מידה אובייקטיבית אם יש באותן הנסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו. כמו כן, עליו להוכיח כי התפטר על רקע זה ולא בשל סיבה אחרת, וכי נתן התרעה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון.

11. ככלל, נפסק כי נסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים, הן אי קיום הוראות חוקי מגן וזכויות סוציאליות שונות, שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין כלליים ובין כאלה המשפיעים על העובד הבודד. עוד נקבע כי התפטרות בנסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר, דינה כפיטורים שכן זכותו היסודית של העובד היא לקבל את שכרו במועד ואין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו במיוחד כאשר קיים חוסר וודאות לגבי מועד תשלום השכר.

ומן הכלל אל הפרט

12. יישום ההלכות המוזכרות לעיל על עובדות המקרה, כפי שהוכחו בראיות שהובאו בפנינו, הובילנו למסקנה כי בנסיבות שנוצרו, התובע אכן היה זכאי להתפטר בדין מפורט, על כל המשתמע מכך, ואת מסקנתנו נבאר.

13. כזכור, הורתו של הסכסוך שנתגלע בין הצדדים הינה ביום 10/02/09, עת קיבל התובע לידיו את תלוש השכר של חודש ינואר 2009 וגילה כי שכרו, שעמד עד לאותה עת על 220 ₪ ליום הופחת לסכום של 165. בתצהירו ובעדותו בפנינו טען התובע כי פנה לבן עמי לא פחות משלוש פעמים, אך פניותיו לא נשאו פרי.

14. לא מן המותר לציין, כי לא מצאנו בכתב ההגנה כל התייחסות עניינית לטענתו של התובע בדבר ההפחתה החד צדדית בשכר עבודתו. וכך, מלבד הכחשה גורפת של טענות התובע וטיעון חוזר ונשנה כי הלה התפטר על דעת עצמו, ללא כל קשר להתנהגות הנתבעת, אין זכר לגרסתה המאוחרת של הנתבעת, לפיה אין מדובר בהפחתה של שכר העבודה כי אם רק במתן ביטוי צורני לשכר העבודה וליתר רכיבי השכר המתחייבים, וזאת לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר.

15. יתרה מכך, גם בדיון המקדמי, שהתנהל בפני כב' הרשמת עדי ריכטמן ביום 01/08/10, לא בא זכרה של הטענה המסבירה את ההפחתה בזמן העבודה כשינוי צורני בלבד בתלוש השכר. למעשה הטענה הנ"ל מופיעה לראשונה בתצהירו של בן עמי, ועל כן הינה הרחבת חזית אסורה, ואולם מפאת חשיבות הענין להכרעה בסכסוך שבפנינו, מצאנו לנכון להתייחס אליה לגופה, ובהרחבה.

16. חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), התשס"ח-2008, אשר התקבל בכנסת ביום 24.06.2008, הסדיר מחדש, ובאופן מדוקדק את חובת המעסיקים במשק לנהל פנקסי שכר ולתת לעובדים תלושי שכר מפורטים, כאמור בתוספת לחוק, ובכלל זה מספר ימי המחלה שנוצלו בתקופת התשלום.

17. על חשיבותו של החוק ניתן ללמוד מדברי ההסבר שפורסמו בהצעת חוק הכנסת (179, מיום כ"ד בחשוון התשס"ח (5 בנובמבר 2007), עמ' 26): "הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה להרחיב את מערך ההוראות האמורות, להעלות לדרגת חקיקה ראשית הוראות שהיו נתונות לקביעת שר התעשיה המסחר והתעסוקה…" (ההדגשה הוספה – א.ש.)

18. מתוך הכרה, שעל המעסיקים במשק להתאים עצמם להוראות התיקון לחוק, נקבעה תקופת מעבר של ששה חודשים, ולמעשה, החל בחודש פברואר 2009, חויבו כל המעסיקים בישראל, ללא יוצא מן הכלל, לנהוג על פי התיקון לחוק.

19. כאמור, הנתבעת טענה, הגם שבאיחור, כי עם כניסתו של תיקון 24 לחוק לתוקף, היא פעלה בהתאם להנחיות הנהלת החשבונות והיועצים המשפטיים מטעמה ושבה והדגישה כי "לא היתה הרעה בתנאיו של התובע ולמצער לא ניתנה הזדמנות למעסיק לפעול לתיקונה, אם וככל שהתפרשה ככזו…". עוד טענה הנתבעת, כי מדובר בהתפטרות מרצון בשל מעברו של התובע לעבוד בחברה מתחרה וכי התובע "בחר שלא להמתין לתיקון".

20. לשאלת ביה"ד כיצד טענת ההגנה של הנתבעת לפיה שכר העבודה בסך 220 ₪ כלל תמיד את כל רכיבי השכר האחרים עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, האוסר במפורש תשלום שכר כולל, השיבה הנתבעת כי מדובר בטעות בתום לב וכי הגם שהדבר לא מצא מעולם את ביטויו בתלושי השכר, הרי שהיה מוסכם על הצדדים כי רכיב שכר העבודה נמוך מ-220 ₪.

21. אין חולק, כי בתלושי השכר שהוצגו בפנינו, במסגרת תצהירי הצדדים, עד לחודש ינואר 2009, אין כל ביטוי לתשלום רכיבי שכר כלשהם, למעט שכר עבודה בשיעור של 220 ₪ ליום. כמו כן, לא הוצגה בפנינו כל ראיה חפצית זולת תלושי השכר, שיהיה בה כדי לתמוך בטענת הנתבעת שכל רכיבי השכר הנלווים לשכר העבודה נכללו בסכום של 220 ₪. נהפוך הוא, התובע מצידו הכחיש זאת ואילו הנתבעת סיפקה שלל גירסאות, כבושות, כפי שיפורט בהמשך.

22. למותר לציין, כי גם אילו היה מוכח בפנינו הסדר כאמור, ספק אם היינו מאמצים אותו בהיותו נוגד את הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, שמפאת חשיבותו, נביאו כלשונו:

"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, חל לגבי ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1961- רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העובדה".חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, חל לגבי ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1961- רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העובדה".חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1961- רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העובדה".

23. גם בעדותו של בן עמי לא מצאנו הסבר מניח את הדעת לעניין, ולו בקירוב. כשהתבקש בחקירתו הנגדית לפרט כיצד חושב הסכום של 220 ש"ח, היינו, מה היה שכר היסוד של התובע מתוך סכום זה ומה היתה היתרה שאמורה לכסות את כל התשלומים הנלווים, לא היה בפיו כל הסבר והוא ענה בפשטות "…אפילו את התלוש שלי אני לא יודע לפרש".

24. נכונים אנחנו לקבל, אם כי בדוחק, כי בן עמי, שהינו בעל החברה ואשר העיד בפנינו כי הוא מעסיק כ-130 עובדים, אינו יודע לקרוא תלוש שכר ואינו מסוגל להסביר ממנה מורכב השכר שהחברה בבעלותו משלמת לעובדיו, ואולם דווקא משום כך מן הראוי היה כי הנתבעת תתכבד ותעיד את אחד האחראיים מהנהלת החשבונות ו/או את רואה החשבון שלה – כולם עדים שבשליטתה, אשר יכלו לתמוך בטענתה כי כל רכיבי השכר המתחייבים על פי חוק שולמו כדין וכי העדר ביטוי כלשהו לכך בתלושי השכר של התובע אכן נעשה בתום לב, כדברי הנתבעת וכדברי בן עמי בעדותו.

25. משבחרה הנתבעת לא להעיד אף בר סמכה מטעמה בתחום, הרי שבית הדין יוצא מנקודת הנחה שעשתה כן כי סברה שעדויות כאלה אינם בנמצא או שהן לא תשרתנה אותה, ולפיכך, בהתאם להלכה הנוהגת, יש לזקוף זאת לחובתה, באשר הדבר מחזק את ראיות התובע.

26. כאמור, לאור העובדה שאין עליה חולק כי תלושי השכר עד לינואר 2009 כללו אך ורק את המונח" משכורת" ולצידו הסכום של 220 ₪, ובהעדר כל ראיה לסתור, אין לנו אלא לאמץ את טענתו של התובע, לפיה עד לאותה עת שכר עבודתו היה בסך של 220 ₪, ומכאן גם נובע שעד לינואר 2009, הנתבעת לא שילמה לו אף לא אחד מתשלומי החובה מכוח דיני המגן.

27. נציין, כי הן בגרסתו בכתב הטענות והן בעדותו בפנינו, העיד התובע בצורה עקבית, הגיונית ומעורר אמון, בעוד שאצל הנתבעת נתגלו סתירות, חלקן מהותיות ובלתי ניתנות להסבר, כפי שנפרט להלן.

28. בתחילת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו, הצהיר ב"כ הנתבעת כי שכר העובדים היה גבוה בהרבה משכר המינימום המקובל בענף, וכי "את התובע, כעובדים אחרים – עניין "השורה הסופית" הנכנסת לבנק אשר תמיד הינה גבוהה ביחס לשעות וסוג העבודה בשוק…" ובהמשך "ויודגש כי בתחום זה פועלים מרווחים סכום מינימום אשר לשם הבהרה עמד בתקופה זו על סך כ-130 ₪ ליום בלבד".

29. מאידך, בכתב הסיכומים מטעמה טענה הנתבעת כי התובע "היה פועל פשוט ולכן שכרו מעולם לא היה 220 ₪ כי אם למעשה שכר מינימום שבזמנים הרלוונטיים עמד על 150 ₪ בלבד". ובאותה נשימה, טענה הנתבעת כי התובע, שכאמור היה "פועל פשוט", קיבל טלפון נייד שישמש אותו לצרכיו הפרטיים בלא כל תשלום או גילום מס וכן קיבל רכב מהנתבעת, ששימש אותו גם מחוץ לשעות העובדה ולצרכיו הפרטיים בלא כל תשלום או גילום מס, והכל בשווי שהוערך על ידה בלא פחות מ-3,000 ₪ לחודש.

30. ודוק, הסתירה לכאורה לא נאמרה כנראה מעיניה של הנתבעת עצמה, אשר מיהרה להסביר כי מדובר על מדיניות רכב לעובדים הגרים רחוק ואין ללמוד מכך שהוא היה בכיר, שכן "עבד בדרג של פועל פשוט".

31. אלא, שאם נקבל את הגירסה כי התובע אכן היה לא יותר מאשר פועל פשוט, כיצד מתיישב הדבר עם טענה אחרת ששמעה מפי הנתבעת לפיה יש להעמיד את תביעת התובע באור המציאות לאור "ההטבות המופלגות" שקיבל אך ניסה להעלים.

32. לא זו אף זו, אליבא דהנתבעת, התובע עבר עבירת משמעת חמורה "שנעצרה על פאתי אלימות פיזית כנגד מנהלו הישיר" חרף האמור לעיל לא ניטלו ממנו הטלפון או הרכב, שהוגדרו כזכור "כתנאים מפליגים ומטיבים".

33. הנה כי כן, נמצאנו למדים כי בה בעת התובע היה פועל פשוט, אך זכה לתנאים מפליגים ולהטבות שכר, שערכן נאמד על ידי הנתבעת עצמה באלפי שקלים בכל חודש; עוד למדנו כי התובע, בהיותו פועל פשוט, השתכר לא יותר משכר מינימום ובא בעת שכרו היה גבוה בהרבה משכר המינימום, אשר היה נהוג בענף בזמנים הרלוונטיים.

34. כך גם לגבי נסיבות התפטרותו של התובע – היא השאלה המרכזית בסכסוך זה. כאמור לעיל, בכתב ההגנה מטעמה, הכחישה הנתבעת בצורה גורפת וכוללנית את כל טענות התובע, ורק בתצהיריה טענה כי לא מדובר בהפחתת שכר, כי אם בסך הכל בפירוט השכר עליו הוסכם למן היום הראשון וזאת כנדרש על פי תיקון 24 לחוק.

35. ועל כך נקשה ונשאל אנו אם מדובר בשינוי המתחייב מתיקון 24 לחוק כיצד הדבר מתיישב עם טענתה החלופית של הנתבעת כי היא פעלה לתיקון הטעויות שנפלו בתלוש השכר של התובע בחודש ינואר 2009?

36. עוד טענה הנתבעת כי התובע התפטר מיוזמתו ללא מתן התרעה ולחילופין טענה כי אם היתה אכן הרעה, הרי שהתובע לא נתן התרעה כנדרש לתיקונה. ובהמשך: התובע תואר כמי "שנטש באחת, בלא מסירת הודעה מוקדמת ובלא התרעה ומתן אפשרות מעשית לתקן פגם בתלוש, ככל שאכן היה כזה. התובע, בצעד המלמד על איש ודרכיו נטש את מקום עבודתו ולא המתין למסירת תלוש מתוקן".

37. ובהמשך: "פגמים ככל שביקש לתקן, תוקנו לבקשתו אך התובע לא הסתפק בכך כי מעולם לא התכוון להסתפק בכך". מאידך, "…לתובע, כיתר עובדי החברה, הובהר כי אין כל שינוי בתנאיהם ובשכרם וכי מדובר בשינוי הפירוט המופיע על גבי התלוש, הא ותו לא".

38. נמצאנו למדים כי לנתבעת אין גרסה קוהרנטית אחידה שהרי לא ניתן לטעון בו זמנית כי לא מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העסקתו של התובע ובה בעת לטעון כי התובע לא נתן לנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את הטעון תיקון, המהווה הרעה מוחשית.

39. כך גם לא ניתן להלום את הטענה כי התובע "נטש באחת" ללא מתן התרעה ומתן אפשרות מעשית לתקן פגם בתלוש, ובה בעת לטעון כי הוסבר לו על ידי בן עמי כי המדובר בטעות או בהפחתה חד צדדית כי אם בשינוי המחויב מכוח תיקון 24 לחוק. או כשהתנהלו שיחות בנוגע למצב החדש שנוצר עקב התיקון לחוק או שהתובע "נטש באחת" וללא כל מתן התרעה מוקדמת.

40. סתירה נוספת שנתגלתה בגירסתה של הנתבעת נוגעת לטענת הקיזוז של משכורת חודש פברואר. מחד גיסא, טוענת הנתבעת כי "מבלי לגרוע באמור ואך לשם הזהירות, תטען הנתבעת לקיזוז תמורת ההודעה המוקדמת, שלא ניתנה על ידי התובע לנתבעת כדין. סכום זה יש לנכות מכל סכום שיפסק לטובת התובע לרבות פיצויי פיטורים…". ובאותה נשימה לטעון כי הואיל ולא נתן הודעה מוקדמת כנדרש, בדין קוזז לו שכר חודש פברואר על ידי הנתבעת.

41. טענה חלופית נוספת בהקשר זה מטעם הנתבעת היתה כי התובע נתן הודעה מוקדמת חודש ימים לאחר שנטש את מקום עבודתו. הנתבעת מסיקה זאת מתשובתו של התובע לשאלה שנשאל בחקירה הנגדית, מתי נתן התרעה למעסיקו והשיב כי לדעתו ב"כ שלח מכתב ביום 26/03/09. ואולם, עיון במסמכים שצורפו לתצהירו של התובע מגלה כי במכתבו של ב"כ התובע מיום 26/03/09 הוא ציין כי מרשו פנה לבן עמי כבר ביום 12/02/09, היינו בסמוך לאחר קבלת תלוש השכר של חודש ינואר. האמור מכתב הנ"ל עולה בקנה אחד עם עדותו העקבית של התובע לפיה התריע בפני בן עמי שלוש פעמים לפני שהתפטר.

42. במקרה דנן, הואיל ולשיטת הנתבעת עצמה אין המדובר בטעות כי אם בשינוי המתבקש מתוקף תיקון 24 לחוק, הרי מקרה זה נכנס בגדר החריג שנקבע בפסיקה לפיו במקרה בו הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, אזי, שאין מוטלת על העובד חובה להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר .

43. לפיכך, גם אם היינו נכונים לקבל את הטענה (החלופית) של הנתבעת שלא ניתנה הודעה מוקדמת – וכאמור לעיל, איננו מקבלים טענה זו כפי שהובהר, הרי שהיינו מחילים את החריג לכלל על המקרה שלפנינו וזאת מן הטעם שמדובר בהפרה צפוייה ומתמשכת של הסכם העבודה אתו; הפרה הנוגעת לזכות מהותית ומרכזית של כל עובד והיא הזכות ששכר העבודה שלו לא יופחת על ידי המעסיק באופן חד צדדי.

44. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל הגענו לכלל מסקנה כי התובע אכן התפטר בנסיבות שבהן לא היה ניתן לצפות ממנו להמשיך ולעבוד וזאת לאחר ששכר היסוד שלו הופחת באופן חד צדדי ולאחר שפנה מס' פעמים לבן עמי והלה הסביר לו כי לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו לאור העובדה כי מדובר בתוצאה שמתבקשת מתיקון 24 לחוק.

45. קיומן של נסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הוא ענין לקביעה שיפוטית של ביה"ד לעבודה. ביה"ד צריך לבחון האם בנסיבותיו של כל ענין התקיימו, על פי אמות מידה אובייקטיביות, נסיבות שכאלה, ואין חשיבות לתחושותיו הסובייקטיביות של מי מהצדדים.

46. נחזור ונדגיש כי אין חולק שעם כניסתו של תיקון 24 לחוק לתוקף היה על הנתבעת לפרט את תלושי השכר כפי שאכן עשתה בעצתם של יועציה המשפטיים ואנשי הנהלת החשבונות מטעמה. ואולם, לאור העובדה שהסכום של 220 ₪ שולם כשכר כולל עד לאותה עת, הרי שמן הדין היה להוסיף לסכום הנ"ל את כל רכיבי השכר המתבקשים ולא לגרוע אותם מסכום זה. ודוק, רק במקרים בהם ברור כי המעסיק אינו יכול לשנות את הנסיבות אשר גרמו להחלטת העובד להתפטר, אין חובת התרעה מוטלת על העובד.

א. תשלום בגין פיצויי פיטורים

47. משעה שקבענו כי התובע התפטר בדין מפוטר הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים. בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית טען תובע כי ממוצע שכרו החודשי ב-12 החודשים שקדמו לפיטורים עמד על 6,139₪ ובמכפלת ארבע שנות עבודתו יעמוד הפיצוי בגין הפיטורים על סך של 24,556 ₪. הנתבעת, כזכור, הכחישה את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ולא הציגה אופן חישוב שונה.

48. הכלל בחישוב פיצויי הפיטורים הוא כי הפיצויים יחושבו לפי השכר האחרון ורק במקרים חריגים יחרוג בית הדין מכלל זה. בעניינו לא טען התובע מדוע יש לחרוג מכלל זה, ועל כן זכאותו תחושב לפי המשכורת האחרונה שקיבל, דייהנו חודש פברואר 2009.

49. מתלוש השכר לחודש פברואר 2009, שצרף התובע לתצהירו עולה כי שכרו החודשי של התובע עמד על 5,154 ₪. התובע עבד במשך 4 שנים ועל כן יעמוד הפיצוי בגין הפיטורים על סך 20,616 ₪

ב. תשלום בגין שכר עבודה שלא שולם

50. התובע טען כי שכר חודש פברואר 2009, לא שולם לו עד היום. ושכר חודש ינואר 2009 שולם רק בחלקו. לטענת התובע עבור חודש פברואר על הנתבעת לשלם 6,139 ₪ ובעבור השלמת שכר חודש ינואר על הנתבעת לשלם 500 ₪.

51. התובע צרף לתצהירו רשומה מבנק לאומי ובה מצוין כי הופקד ביום 12.2.09 סך של 5,207 ש"ח לחשבון הבנק. התובע טען כי השכר עבור חודש זה היה אמור לקבל סך של 5,720₪.

52. נציין כי בתצהירו של התובע הוספה דרישה לקבל שכר עבור יום בחירות שלא שולם. היות ולא באה זכרה של דרישה זו בכתב התביעה, אנו דוחים אותה.

53. הנתבעת טענה כי שכר עבודתו של התובע בחודש פברואר קוזז בשל העדר מתן הודעה מוקדמת לפיטורים. לעניין שכר חודש ינואר טען התובע והעיד כי לאחר שהתלונן בפניו של בן עמי על השינוי בתלוש השכר של חודש ינואר 2009, הוא נתבקש להשאיר את התלוש במשרדי הנתבעת, ומאז התלוש לא הוחזר לו והוא אינו מצוי בידו.

54. בדיון שנערך בפנינו התייחס בן עמי בחקירתו לעניין התשלום עבור חודש ינואר. לעניין תלוש השכר אמר את הדברים הבאים:

ש. מדוע תלוש חודש ינואר 2009 לא צורף לתצהירך?

ת. איפה כתוב בתצהיר שצריך לצרף אותו?

ש. אתם תיקנתם את חודש פברואר וינואר 2009 אתם אמרתם שתיקנתם את תלושי השכר של חודשים ינואר פברואר, 2009 מדוע תלוש שכר של חודש ינואר 2009 לא צורף לתצהיר?

ת. אני לא יודע מדוע לא צורף, זה דברים משפטיים.

55. לעניין מספר ימי העבודה של התובע העיד בן עמי:

ש. כמה ימים עבד התובע בחודש ינואר 2009

ת. אני לא יודע, זה רשום בתלוש.

ש. האם צירפת את התלוש של חודש ינואר 2009?

ת. העובד קיבל את התלוש

ש. התובע ענה כי שהוא קיבל את תלוש השכר של חודש ינואר 2009 והחזיר לך, ואתה אישרת?

ת. אבל הוא קיבל את התלוש הזה בחזרה. הוא אף יכול היה לצלם את התלוש ולשמור עותק.

ש. האם הנתבעת מנהלת פנקס נוכחות?

ת. בוודאי.

ש. האם אתה יכול להציג יומני עבודה?

ת. בוודאי. כל הנוכחות שלו רשומה בכרטיסי העבודה. אני לא התבקשתי להציג ולכן לא צרפתי.

ש. על פי רישומי התובע, הוא עבד בחודש ינואר 26 ימים. הוא היה צריך לקבל שכר חודשי בסך של 5,720 ₪ נטו, איך החברה שילמה לו את הסכום הזה?

ת. כמו כל פעם שקיבל שכר. אותו הדבר.

ש. כמזומן, העברה בנקאית?

ת. אף פעם לא במזומן ולא בהעברה בנקאית, אלא בשיק.

ש. זכור לך איזה מספר שיק?

ת. לא.

56. לעניין ההבדל בין הסכום שטען התובע שהיה עליו לקבל ובין הסכום שהופק בחשבון הבנק אמר בן עמי:

ש. איך יכול להיות שהחברה שילמה לו רק 5,207 ₪, מפ' לת/9 לתצהירו של התובע?

ת. חלק מהתיקון של התלושים שנובע מהתקנה, הוא גם השתתפות העובד בפנסיה, וזה יורד מהשכר שלו, ויכול להיות שעקב כך, הנטו הפך להיות פחות בסכום של כ -2% מהשכר כהשתתפות העובד בפנסיה, כבר נתקלנו בבעיה הזאת אצלנו.

ש. מפ' לחודש פברואר, 2009 איפה רשום הפנסיה בתלוש השכר של החודש הזה?

ת. התלוש הזה הוא המתכונת של שנת 2008 זה תלוש שהתובע ביקש את התיקון. אני לא יודע להסביר תלוש.

ש. האם יש ניכוי פנסיה או לא?

ת. הניכוי אינו מופיע בתלוש השכר, מדובר על תלוש שבו בוצע קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

57. בעדותו הציג בן עמי את גרסתו לעניין תשלום חודש ינואר. כאשר נשאל מדוע קיבל התובע תשלום הנמוך ב- 500 ₪ ממה שאמור היה לקבל השיב בן עמי כי יתכן וזה נובע מהפרשה לפנסיה. אלא שתשובתו זו אינה מתיישבת עם תלוש השכר לחודש פברואר, שם לא נכתב שהופרש לקרן הפנסיה, כשנשאל על כך התקשה בן עמי להשיב.

58. התובע טען כי עבד בחודש ינואר 26 ימים, התובע צרף לתצהירו רישום שערך ובו נכתב שעות העבודה שעבד בכל יום מימי חודש ינואר. מנגד העיד בן עמי כי הוא אינו יודע אם התובע עבד 26 ימים ולשאלה מדוע לא צרף את תלוש השכר לתצהיר ענה כי אלו עניינים משפטים.

59. יצוין כי הנתבעת לא חלקה על עצם חישוב השכר, דהיינו שאם עבד התובע אכן עבד בחודש ינואר 26 ימים הוא זכאי לשכר חודשי של 5720 ₪, שכן לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי שולם לתובע 220 ₪ ליום.

60. במצב זה, בו הציג בפנינו התובע גרסה רציפה ואחידה ובה טען כי עבד בחודש ינואר 26 ימים ומסר את תלוש השכר לנתבעת לצורך תיקונו, וכן הציג הפקדה על סך 5,207₪; ומנגד הנתבעת לא הציגה את תלוש השכר של התובע, דבר שהיה באפשרותה לעשות בנקל, אנו מבכרים את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת, לפיה שולם שכר חודש פברואר בחסר של 500 ₪.

61. בכל הנוגע לשכר חודש פברואר 2009, לא חלקו הצדדים על כך שהתובע לא קיבל שכרו. אלא שכאמור טענה הנתבעת, כי היא זכאית לבצע קיזוז בשל אי מתן הודעה מוקדמת. משמדובר בטענה עובדתית חלופית, כפי שהובהר לעיל, וממילא משקבענו שהתובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, הרי שעל הנתבעת לשלם את מלוא שכר עבודתו.

62. בהתאם לתלוש שכר לחודש פברואר שצורף כנספח ת/3 לתצהיר התובע עמד שכרו של התובע לחודש פברואר על סך 5,154 (ברוטו). לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע את הסכום הנ"ל, ובתוספת השלמת חודש ינואר יעמוד הסכום על 5,654 ₪.

63. בנסיבות המקרה, לא מצאנו מקום להטיל על הנתבעת לשלם פיצויי הלנה.

ג. הפרשי שכר עבור עבודה ביום המנוחה השבועי

64. בכתב התביעה טען התובע כי בין התאריכים 4.2.06 עד 7.4.06 הוא הועסק בשבתות, ועל כן על הנתבעת לשלם לתובע תוספת של 50% לשכר ששולם לו היות והתובע היה זכאי לקבל שכר בגובה 150% משכרו הרגיל. התובע פרט כי התשלום עבור יום עבודה של התובע עמד על סך 220 ₪ ועל כן על הנתבעת לשלם תוספת של 110 ₪. התובע טען כי עבד 62 ימי שבת ולכן העמיד את תביעתו ברכיב זה בסה"כ של 6,820 ₪. בתצהירו חזר התובע על הנטען בכתב התביעה.

65. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענות התובע בהכחשה כללית ובתצהירה טענה, כי היות והתובע הוא מוסלמי, הוצע לו שיום שישי יהיה יום המנוחה שלו. הנתבעת אף הפנתה לרישומי התובע מהם עולה כי בתקופה בה עבד בימי שבת לא עבד בימי שישי.

66. בעדותו לפנינו אמר התובע כך:

"ש. לגבי איזה תקופה אתה דורש הפרשים בגין עבודה בימי שבת, שזוהי עבודה לטענתך ביום המנוחה השבועי כמה כסף אתה דורש בגין זה?

ת. זו הייתה תקופה לא גדולה. בשנת 2006. אני חושב שבחודש פברואר 2006 עד חודש אפריל 2007, כלומר כ14 חודשים.

ש. כמה ימי עבודה עבדת כל שבוע באותה תקופה?

ת. כל העבודה שעבדתי בשבתות הייתה 62 יום.

ש. כמה ימים בשבוע עבדת באותה תקופה?

ת. כל הימים חוץ מיום שישי, זה היה יום המנוחה השבועי.

67. מדברי התובע עולה באופן ברור כי בשבועות בהם עבד בימי שבת לא עבד בימי שישי. ס' 7ב(2) לחוק שעות העבודה והמנוחה התשי"א-1951, (להלן: חוק שעות העבודה והמנוחה) קובע במפורש כי המנוחה השבועית תכלול לגבי מי שהוא יהודי את יום השבת ו"לגבי מי שאינו יהודי- את יום השבת או את יום הראשון או את יום השישי בשבוע, הכול לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו" היות והתובע אינו יהודי, ומשניתן לו יום מנוחה כחוק, ואין מקום לפצותו בגין עבודה ביום מנוחה.

68. נציין כי בדיון שנערך ביום 6.12.11 עלתה לראשונה הטענה כי יש לפצות את התובע בגין עבודה בשעות נוספות (ולא בגין עבודה ביום המנוחה). בסיכומיו הרחיב התובע את טענתו והסביר כי עבד 48 שעות שבועיות ואילו חוק שעות העבודה והמנוחה קובע כי שבוע עבודה לא יעלה על 45 שעות עבודה.

69. משנוכחנו כי התובע קיבל יום מנוחה שבועי, ביום שישי, ובו לא נדרש לעבוד, הרי שאין כל מקום לפצותו בגין עבודה ביום מנוחה שבועי. באשר לטענת התובע כי עבד למעלה מ-45 שעות, עניין זה נטען לראשונה ביום בו נערך דיון ההוכחות ובשלב הסיכומים, על כן, ומשלא ניתנה לנתבעת האפשרות להתגונן מפניו, יש לדחות מטעם של הרחבת חזית אסורה.

70. סוף דבר – אין מקום לקבוע לתובע פיצויי בגין ראש נזק זה.

פיצוי סטטוטורי בגין אי מתן תלוש שכר

71. התובע טען בכתב התביעה כי יש לפצותו בסך של 12,000 ₪ בשל אי מתן תלוש שכר. התובע טען כי לא נמסר לידיו תלושי השכר של חודש ינואר ופברואר שנת 2009.

72. בתצהירו חזר התובע על כך שלא קיבל את תלוש שכר חודש ינואר וצרף את תלוש השכר של חודש פברואר אך ציין כי האחרון נתקבל במשרדי ב"כ התובע רק ביום 26.8.10. הנתבעת הכחישה את טענות התובע.

73. לאחר שעיינו בטענות ובראיות הצדדים אנו דוחים את תביעתו של התובע בגין רכיב זה. התובע אישר בעדותו כי קיבל את תלוש השכר של חודש ינואר 2009. התובע העיד בפנינו "אני קיבלתי תלוש שכר" ובנוסף "נכון שאני קיבלתי תלוש של ינואר".

74. הצדדים לא נחלקו על כך שהתובע קיבל את תלוש חודש ינואר אלא נחלקו בשאלה האם בן עמי החזיר לתובע את התלוש לאחר שזה נמסר עליו לצורך בדיקה. גם תלוש השכר של חודש פברואר נמסר לתובע, אלא שהוא נמסר באיחור.

75. זאת ועוד סעיף 26א(ב)1 לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 אליו מפנה התובע דורש כי בית הדין ימצא שהמעביד "ביודעין" לא מסר את תלוש השכר, דבר שלא הוכח.

76.

סיכומו של דבר

77. לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. בגין פיצויי פיטורים – 20,616 ₪

ב. בגין שכר עבודה – 5,654 ₪

78. כל הסכומים המפורטים לעיל, יישאו הפרשי ריבית חוקית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלום בפועל.

79. משקיבלנו את התביעה בחלקה בלבד, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

80.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ג, (11/12/2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

_______________________ ___________________

שאול שני, נציג ציבור מעסיקים אורן שגב, שופט