סע 23116-08-10 בסאם גרגורה נ' מ.מ.ר גידולים חקלאיים בע"מ (בית דין אזורי לעבודה – חיפה, עפרה ורבנר) 12/02/2013

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ס"ע 23116-08-10 12 פברואר 2013 לפני כב' השופטת עפרה ורבנר נציג עובדים – פואד סבאג נציג מעסיקים – יהודה מילוא התובע בסאם גרגורה ע"י ב"כ עו"ד חדאד – הנתבעת מ.מ.ר גידולים חקלאיים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד בכור

פסק דין

1. תביעת התובע אשר עבד כפועל בדיר לגידול חזירים שבבעלות הנתבעת, הינה תביעה לתוספות שכר שונות, לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, להשלמת סכום פיצויי הפיטורים ולפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

 התובע אשר עבד אצל הנתבעת מ-1.11.02 ועד 9.2.2010, טוען כי הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף החקלאות, חלות על העסקתו.

2. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי התובע אמנם הועסק כפועל בדיר חזירים שבבעלותה, אולם היא מספקת מגוון רחב של שירותים ללקוחותיה.

הנתבעת לא פרטה באלו שירותים מדובר.

לטענת הנתבעת הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף החקלאות, אינן חלות על העסקת התובע אצלה.

בנסיבות אלה, הכחישה הנתבעת את זכאות התובע לתוספות שכר שונות, אשר מקורן בהוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה.

באשר לפיצויי הפיטורים טענה הנתבעת, כי התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו, וכי השלמת פיצויי הפיטורים התעכבה לאור חוסר שיתוף הפעולה של התובע.

הנתבעת אף טענה, כי התובע סיים את עבודתו תוך ביצוע עבירות חמורות, שמהותן לא פורטה בכתב ההגנה.

באשר לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, טענה הנתבעת, כי התובע קיבל תשלום לפי הסיכום עמו וכמפורט בתלושי השכר שהוצאו לו, וכי הוא עבד במשמרות בהתאם לצורכי העבודה.

עוד ובנוסף טענה הנתבעת, כי התובע התעלם מזמני הפסקה שניתנו לו בעת עבודתו, ולטענתה, יש לקזז את סכום זמני ההפסקה מכל סכום שייפסק לתובע.

הנתבעת לא טענה טענת קיזוז נוספת, מעבר לאותם 30,000 ₪, שעניינם זמן ההפסקות, ואף לא הגישה תביעה שכנגד.

במסגרת התצהירים מטעמה, ולמרות שלא הוגשה בקשה לתיקון כתב ההגנה, העלתה הנתבעת טענות קיזוז נוספות.

התובע לא טען בהתייחס לטענות אלה, כי המדובר בהרחבת חזית אסורה, ועל כן, נתייחס לטענות הקיזוז הנוספות, בהמשך פסק-הדין.

3. מטעם התובע העידו התובע עצמו וכן מר מרואן שחאדה, אשר עבד אף הוא אצל הנתבעת (להלן – "מרואן").

מטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת מר חנן אברמוביץ (להלן – "חנן"), וכן מר בנד גנדי (להלן – "גנדי"), אשר שימש כמנהל משק החזירים אצל הנתבעת עד לתאריך 31.1.10.

4. תחילה, נכריע במחלוקת בדבר תחולת הוראות ההסכם הקיבוצי, או צו ההרחבה בענף החקלאות על העסקת התובע אצל הנתבעת, לאחר מכן, וככל שנגיע למסקנה, כי הוראות צו ההרחבה חלות על העסקת התובע, נבחן זכאותו לזכויות שונות המעוגנות בהוראות צו ההרחבה.

כמו כן, תבחן זכאותו של התובע להפרש פיצויי פיטורים, וכן זכאותו לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, ותבחנה טענות קיזוז שהעלתה הנתבעת.

האם הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף החקלאות, חלות על העסקת התובע:

5. התובע בתביעתו טען, כי חלות על העסקתו הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף החקלאות, בעוד שהנתבעת הכחישה כי אלה חלות על העסקתו.

משהתובע לא הוכיח, שהנתבעת הינה מעסיק, החבר בארגון המעסיקים שהינו צד להסכם הקיבוצי, אין בסיס לטענת התובע, בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי, ועל כן, יש לבחון תחולת צו ההרחבה בענף החקלאות.

נוסיף ונדגיש, כי גם התובע עצמו בסיכומיו, לא טען לתחולת ההסכם הקיבוצי וזנח טענה זו, אלא טען רק לתחולת צו ההרחבה.

בדיון המוקדם אשר התקיים לפני כב' הרשם הראל [כתוארו אז], הסבירה הנתבעת, כי לטענתה, גידול חזירים אינו גידול בעלי חיים רגילים, ויש גם איסור לגדל חזירים בישראל, ולכן צו ההרחבה אינו חל על העסקת התובע.

התובע טען, כי צו ההרחבה חל על גידול בעלי חיים מכל סוג ומין.

בתצהיר הנתבעת נטען ע"י חנן, כי פעילות הנתבעת אינה באותם תחומים המוזכרים בצו, וכן טען, כי התובע נהנה מתנאי עבודה העולים על התנאים המפורטים בצו ההרחבה.

התובע בסיכומיו הפנה להגדרת "משק" בצו ההרחבה בענף החקלאות.

הנתבעת טענה, כי יש צורך בשני תנאים מצטברים לצורך תחולת הצו: תנאי ראשון הינו, שהמעסיק יהא בעל משק, והשני, כי המעסיק יהיה מסוג המעסיקים שההסכם יחול עליהם, ולטענתה, ההסכם חל רק על מעסיקים בענפי החקלאות והאריזה, העדרים, הנשירים, הפרחים, גננות נוי ומשתלות.

הנתבעת אף טענה, כי היא עוסקת בגידול חזירים, שלא כחלק ממשק.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגענו למסקנה, כי הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות חלות על העסקת התובע.

בצו ההרחבה צוין, מפורשות, כי הוא יחול על כל ענפי החקלאות, לרבות בעלי חיים לסוגיהם.

בסעיף ההגדרות בצו ההרחבה מוגדר "משק" כדלקמן:

"משק" – כל משק או מקום עבודה בענפי החקלאות לכל סוגיה, לרבות עבודות אדמה, בעלי חיים מכל הסוגים, גננות לסוגיה, משתלות, טיפול, מיון, אריזה, או אחסנה של מוצרים, טרקטורים וציוד מכני חקלאי כבד, תנובת משקים וכל עבודה או עיסוק הקשורים באלה."

צו ההרחבה קובע, כי יחול על כל העובדים והמעבידים בישראל בענפי החקלאות, כאשר משק בעלי החיים, הינו אחד מענפי החקלאות ובהגדרת משק קיימת התייחסות לכל סוגי בעלי החיים.

בסיווגים בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, מסווגים הטיפולים בכלל בעלי החיים תחת ענף החקלאות.

גם בסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מסווגים תחת ענף החקלאות, משקים העוסקים בגידול עופות, בקר, צאן, דגים ובעלי חיים אחרים, כאשר תחת ענף ראשי 03, שעניינו גידול בעלי חיים ותוצרתם, קיים גם ענף משנה 0372, שעניינו גידול חזירים.

באשר לטענות הנתבעת בדבר איסור גידול חזירים בארץ ישראל, נציין כי על-פי חוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962, הוראות החוק אינן חלות על תחומי ישובים המפורטים בתוספת לחוק. איעבלין הינה אחת מהרשויות המקומיות שלגביהן לא חל חוק איסור גידול חזיר.

יתר על כן, תמוה בעינינו, שהנתבעת, העוסקת בגידול חזירים, היא זו שהעלתה במעמד הדיון המוקדם את הטענה, בדבר איסור גידולם (עמ' 2, ש' 2 לפרוטוקול הדיון לפני כב' הרשם הראל).

7. משהגענו למסקנה, כי הוראות צו ההרחבה חלות על העסקת התובע אצל הנתבעת, נבחן את זכאות התובע לזכויות השונות, להן הוא עותר מכח צו הרחבה זה, בענף החקלאות.

8. טענת הנתבעת בהקשר לתביעת התובע לתוספות לשכרו – דמי כלכלה, תוספת משפחה, ומענק שנתי הינה, כי השכר ששולם לתובע בפועל, היה גבוה מהשכר התעריפי המפורט בצו ההרחבה, ועל כן, תוספות שכר אלה כלולות למעשה, בשכר ששולם לתובע.

9. הוראות צו ההרחבה מבחינות בין עובד יומי, עובד עונתי ועובד חודשי, ולאור חומר הראיות שלפנינו, הננו קובעים, כי התובע הועסק, במהלך תקופת עבודתו או לפחות ברובה, כעובד חודשי, ויתכן כי הסכמת הצדדים היתה, רק בהתבסס על חודשי העבודה האחרונים.

הגם שבניסוח המוסכמות נכתב, כי התובע עבד בשכר יומי וגובה השכר כמפורט בתלושים, הרי מחומר הראיות שהובא לפנינו, עולה כי במרבית תקופת העבודה עבד התובע על בסיס חודשי.

הנתבעת בתצהירו של חנן הצהירה, כי עד לחודש 6/2009 היה התובע עובד חודשי.

גם מתביעת התובע, כמו גם התייחסותו בסיכומיו לעניין הזכאות לחגים, עולה כי הוא מתייחס לעצמו כעובד חודשי, וכי הוא חישב את זכויותיו על בסיס מתכונת עבודה חודשית.

מעיון בתלושי השכר של התובע עולה, כי במהלך כל תקופת עבודתו – עד 6/2009 (כמעט 7 שנים), שולמה לו משכורת חודשית, ורק כאשר התובע שהה בתקופת מחלה צוינו בתלוש השכר, באופן נפרד, ימי העבודה בפועל וימי המחלה.

הרישום הנפרד לא בא מאחר ושונתה מתכונת העסקת התובע, אלא, ככל הנראה, מאחר ובתקופה זו ניצל התובע ימי מחלה.

אשר על כן, לצורך חישוב זכויות התובע כנתבע בתביעתו, נערוך את החישובים על בסיס היותו עובד חודשי (במאמר מוסגר נציין, כי הנתבעת לא ערכה תחשיבים שונים על בסיס יומי, בהתייחס לטענתה, כי בחלק מהתקופה היה התובע עובד יומי, ובית הדין אינו אמור לערוך תחשיבים במקומה).

השכר התעריפי הקבוע בצו ההרחבה:

10. על פי הגדרותיו של צו ההרחבה, עובד קבוע הינו עובד שהגיע לקביעות לאחר תקופת הזמניות או תקופת הניסיון, שהינה בת ששה חודשים.

סעיף 10 לצו ההרחבה קובע כי:

"10. עובד קבוע

עבר עובד את תקופת הניסיון הנ"ל – יהיה לקבוע, במסגרת מכסת העובדים הקבועים שיש להעסיקם במשק הנדון, לפי המפתח המפורט בסעיף 12 להלן, ויהיה זכאי מיום כניסתו לעבודה ואילך:

(א) לשכר עובד קבוע (לפי הטבלאות הנ"ל – נספח ב').

(ב) לזכויות סוציאליות בין המבוטחות על ידי הקרן ובין המוענקות לעובד ישירות, כולל פיצויי פיטורין בהתאם לתנאי הסכם זה

(ג) …"

סעיף 19 לצו ההרחבה קובע, כי:

"שכרם של העובדים לסוגיהם יהי בהתאם לתעריפי השכר המצורפים להסכם זה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו (נספח ב) בצרוף התוספות המוסכמות בהסכם זה".

נספח ב' להסכם שעניינו טבלאות שכר, משכורות ותנאים נילווים, קובע באשר לשכר לעובד חודשי, כי שכרו עד השנה ה-14, הינו בגובה שכר המינימום במשק, ובנוסף נקבע בהמשך, כי עובדים חודשיים יקבלו דמי כלכלה, מענק שנתי ותוספת משפחה, כמו הפועלים החקלאיים.

נספח ב' מסדיר את זכויותיהם של העובדים החודשיים עליהם חל הצו, בלא קשר לעיסוק הפרטני של סוגי העובדים שפורטו ברישא של נספח ב'.

מלשון צו ההרחבה והנספח עולה, כי אכן התוספות והתנאים הנילווים מתווספים על שכר המינימום במשק, דהיינו התוספות אמורות להתווסף על השכר התעריפי, ולא על השכר בפועל שאותו קיבל עובד, ככל שהמדובר בשכר הגבוה מהשכר התעריפי.

11. לאור האמור לעיל, מוטל עלינו לבדוק – האם השכר ששולם בפועל לתובע, גבוה מהשכר התעריפי וניתן לראותו ככולל, גם את תוספות השכר המפורטות בצו ההרחבה.

תוספת משפחה:

12. סעיף 29(א) לצו ההרחבה קובע כי "כל עובד קבוע ועונתי נשוי יקבל תוספת משפחה לשכרו, בהתאם לטבלת השכר המצורפת כנספח ב' להסכם זה.

בנספח ב' לצו ההרחבה נקבע כי תוספת משפחה תשולם כדלקמן:

"תוספת משפחה

כל עובד קבוע ועונתי קבוע נשוי יקבל תוספת משפחה כדלקמן:

בעבור בן או בת זוג שאינו/ה עובד/ת 1.16 שקך חדש ליום;

לעובד במשכורת חודשית – 29.00 שקלים חדשים לחודש;

בעבור בן או בת זוג עובד/ת 0.58 שקלים חדשים ליום, או 14.50 שקלים חדשים לחודש;

בעבור ילדים מגיל 18 עד תום שירות חובה בצה"ל או ילד שאינו עובד עד גיל 21 שנה – 14.50 שקלים חדשים לחודש;

בעבור בורה נתמך – 14.50 שקלים חדשים לחודש

הערות:

(1) אין להפחית מן המענק ודמי הכלכלה לעובדים חודשיים, אלא במקרה של היעדרות העולה על 5 ימי עבודה בחודש נתון.

(2) למען הסר ספק כל העובדות/ים על בסיס קבלני זכאים לכל התנאים הנלווים הנ"ל."

התובע העמיד תביעתו באשר לסכום תוספת המשפחה החודשי על סך של 29 ₪ לחודש.

גם הנתבעת בחישוביה התייחסה לסכום זה, ולא טענה לסכום אחר.

מתלושי השכר עולה, כי התובע נשוי ואב לשלושה ילדים.

מענק שנתי:

13. בהתאם להוראות סעיף 36 לצו ההרחבה, עובד חודשי קבוע, אמור לקבל מענק שנתי, כמפורט בנספח ב', בשיעור מחצית המשכורת החודשית, אשר ישולם לו בשני חלקים שווים במהלך השנה.

התובע העמיד תביעתו ברכיב זה ע"ס 3,631.5 ₪, עבור כל שנת עבודה (המהווים חצי משכרו החודשי), ובסך הכל תבע סכום של 25,420 ₪, עבור שבע שנות עבודתו האחרונות.

דמי כלכלה:

14. סעיף 37 לצו ההרחבה קובע, כי עובד קבוע במשכורת חודשית (כמו גם עובד יומי), יקבל דמי כלכלה, כמפורט בנספח ב'.

נספח ב' קובע, כי עובד חודשי יקבל דמי כלכלה בסך 100 ₪, בעוד עובד יומי אמור לקבל דמי כלכלה בשיעור 4 ₪.

15. לשיטת התובע, וכאמור בתביעתו, הוא זכאי לתוספת חודשית של 29 ₪ בגין תוספת משפחה; לתוספת חודשית של 100 ₪, בגין דמי כלכלה; לסכום של 3,631 ₪ לשנה כמענק שנתי, שהינם 302 ₪ לחודש.

סכום התוספת החודשית לו היה זכאי התובע, על פי תביעתו, עומד על סך של 431 ₪ לחודש.

16. מעיון בתלושי שכרו של התובע אשר צורפו כנספח ג' לתצהירו של חנן עולה, כי לתובע שולם, כבר מתחילת עבודתו, שכר העולה באופן משמעותי על שכר המינימום.

לדוגמא בשנת 2003 שכרו של התובע עמד על סך של כ- 5,800 ₪, כאשר שכר המינימום עמד על סך של 3,315.18 ₪.

בשנת 2004 שכרו של התובע עמד על סך של כ- 6,400 ₪, כאשר שכר המינימום עמד על סך של 3,315.18 ₪.

בשנת 2006 שכרו של התובע נע בין כ- 6,400 ₪ ל- 7,900 ₪, כאשר שכר המינימום עמד על סך של 3,456.58 ₪.

בשנת 2008 שכרו של התובע עמד על כ- 7,300 ₪, כאשר שכר המינימום עמד על סך של 3,850 ₪.

כעולה מהפירוט דלעיל, שכרו של התובע בפועל במהלך תקופת עבודתו עלה על שכר המינימום בצירוף המרכיבים של דמי כלכלה, תוספת משפחה ומענק שנתי, כאשר המדובר במרכיבים שאין מניעה לכלול אותם בשכרו הכולל של התובע.

איננו סבורים, כי גישת התובע, אשר מחד, מפנה לצו ההרחבה ודורש את תוספות השכר המפורטות בו, ומאידך, מתעלם מהשכר הבסיסי בהתאם לצו, עליו צריכות להתווסף התוספות, הינה הגישה הנכונה והראויה.

אשר על כן, הננו קובעים, כי שכרו של התובע, במהלך תקופת עבודתו, כלל את תוספות השכר בגין כלכלה, תוספת משפחה ומענק שנתי, ואין הוא זכאי לסכום נוסף בגינן.

מסיבה זו, נדחית תביעת התובע, ולא מן הטעם שהועלה כנימוק נוסף מטעם הנתבעת, ושעל פיו מדובר, כביכול, בזכויות נילוות שאינן ניתנות לפדיון.

לעניין זה, הננו מפנים לע"ע 1697-07-12 צאלח רגא' אבו צפטט ואח' נ' רלפי חקלאות בע"מ (20.11.12), אשר בו נפסק, כי דמי הכלכלה הינם החזר ההוצאות ועל כן ניתנים לפדיון, ומענק שנתי הינו תוספת שכר הניתנת לפדיון ולא זכות נילוות.

זכאות התובע לתשלום עבור חגים­:

17. בכתב התביעה תבע התובע תשלום עבור 10 ימי חג לשנה, בהתבסס על מחיר יום עבודה של 391 ₪.

התובע הגיש תביעתו, לא בהתייחס לתוספת גמול עבור עבודה בחגים, דהיינו לתוספת של עוד 50% מעבר לשכר שקיבל, אלא מתוך נקודת מוצא שלא קיבל כלל ימי חג.

גם בתצהיר התובע מופיעה חזרה על כתב התביעה, ואין כל טענה על עבודה בפועל בימי חג תוך זכאות לתוספת בגין עבודה בחגים.

מיותר לציין, כי גם אין פירוט של ימי חג בהם עבד התובע (עיין ס' 14 לתצהיר התובע).

משראה התובע, כי למעשה, עבד על בסיס חודשי וקיבל משכורות חודשיות מלאות, חזר בו מתביעתו לתשלום עבור חגים, ובסיכומיו תבע תוספת של 50% בגין עבודה בחג.

המדובר בעילת תביעה שונה, שזכרה לא בא בכתב התביעה, ואף לא בתצהירי התובע, דהיינו, המדובר בשינוי חזית שנעשה, לראשונה, רק בסיכומי התובע.

18. הנתבעת בתצהירו של חנן, טענה שהתובע קיבל שכר על בסיס חודשי, ולכן אינו זכאי לדמי חגים, מה גם שלטענתה, היו חודשים שבהם נעדר התובע עקב תאונה, בשנת 2009, ואין הוא זכאי לחגים בחודשים אלה.

הנתבעת בסיכומיה הדגישה, כי תביעת התובע לתשלום ימי חג, כפי שהוגשה, היתה בגין ימי חג שבהם לא עבד, ולכן לכאורה, לטענתו, הגיע לו תשלום, בעוד שבסיכומיו הוא שינה לחלוטין את תביעתו ותבע תשלום עבור ימי חג אותם עבד בפועל, מבלי לפרט באלו ימי חג מדובר.

19. יש הבדל בין האמור בסעיף 28 לצו ההרחבה לבין האמור בסעיף 17 לצו ההרחבה, כאשר את תביעתו ביסס התובע על בסיס 28 לצו, בעוד בסיכומיו הוא עותר על בסיס סעיף 17 לצו.

משעבד התובע על בסיס חודשי, הוא קיבל תשלום הכולל גם ימי חג.

התובע לא ביקש לתקן תביעתו בשום שלב משלבי הדיון, ולתבוע תוספת של גמול עבודה בחגים.

יתר על כן, קבלת תביעת התובע במרכיב זה, אשר לא נתבע כלל, עשויה ליצור מצב בו יפסק לו כפל תשלום גם עבור עבודה בשעות נוספות בשבתות, וגם עבור חגים, והתובע לא פירט את התאריכים לגביהם הוא תובע תוספת חגים.

אשר על כן, תביעת התובע לתשלום דמי חג – נדחית.

פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה:

20. במעמד הדיון המוקדם העמיד התובע את תביעתו בעילה זו על 6% משכרו, כך שסכום התביעה ברכיב זה יהא 41,259 ₪.

הנתבעת טענה, כי לא ניתן לבצע תחשיב גלובלי, באשר לזכאות התובע לפיצוי, וכי על התובע לחשב 6% משכרו כל חודש, מה גם שהתובע התעלם מכך שתביעתו התיישנה לתקופה הקודמת ל-13.8.2003 (התביעה לבית הדין הוגשה בתאריך 12.8.2010).

חנן צירף לתצהירו כנספח ז' העתק מדו"ח הפקדות חודשי בחברת "הראל" ממנו עולה, כי הנתבעת הפקידה עבור התובע 11,700 ₪, כתגמולי מעסיק.

21. הנתבעת טענה, כי גם אם יקבע ע"י בית הדין, שהוראות צו ההרחבה בענף החקלאות חלות על העסקת התובע, אזי יש לבצע את ההפרשות על בסיס השכר התעריפי, שהינו שכר המינימום במשק, ובכל מקרה, יש לבחון רק את התקופה שלא התיישנה מחודש 8/2003 ועד חודש 5/2007, חודש בו החלה הנתבעת להפריש עבור התובע.

הנתבעת ערכה תחשיביה על בסיס שכר המינימום במשק, אותו הכפילה ב-5% ולא ב-6%, וב-46 חודשים מאז 8/2003 ועד 5/2007.

22. בסיכומיו טען התובע, כי אם יתברר שנספח ז' לתצהיר חנן הינו נכון, אזי יש לקזז את הסך של 11,310 ₪, מסכום הפיצוי אותו תובע התובע בגין אי הפרשות במרכיב התגמולים.

מנספח ז' ניתן ללמוד, כי בתקופה מ-7/2007 ועד 2/2010, הפרישה הנתבעת מידי חודש לפוליסה בחברת הביטוח "הראל" סך של 390 ₪, במרכיב התגמולים עבור התובע.

אין הפרשה בפוליסה זו במרכיב הפיצויים.

הנתבעת המציאה העתק ממכתב שחרור שנתנה לתובע, המתייחס לפוליסה זו.

23. בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף החקלאות, זכאי התובע כי יופרש עבורו לקרן פנסיה.

בהתייחס לעובד זמני, או עובד בניסיון, שיעור ההפרשה הינו 6%, ובאשר לעובדים חודשיים קבועים נפסק בעד"מ 1013/04 מוסלמי עטאף נ' אברמוביץ צבי את יצחק (8.8.05), כי גם לגבי עובדים כאלה, יש להפריש 6%, ואין זה סביר, שרק לגבי עובדים זמניים יפריש המעסיק 6%.

באשר לשכר על בסיסו יש לבצע את ההפרשות, הרי בהתאם להוראות צו ההרחבה, ההפרשות אמורות להתבצע על בסיס השכר הכולל.

שכר כולל מוגדר בצו ההרחבה, כשכר משולם, לרבות תוספת משפחה, תוספת וותק, שעות גלובליות, תוספת יוקר ועוד.

בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת הנתבעת, כי ההפרשות לפנסיה צריכות להתבצע, רק מהשכר התעריפי – שכר הבסיס, שהינו שכר המינימום במשק.

הנתבעת לא הגישה תחשיב נגדי אל מול תחשיב התובע, למקרה שטענותיה בדבר הפרשה לפי שכר מינימום בלבד, תדחנה.

יש לקחת בחשבון את טענות הנתבעת, באשר להתיישנות כך שהתחשיב יבוצע, רק החל מתאריך 11.8.2003.

כמו כן, יש להפחית סך של כ-700 ₪ לחודש, שהינם החזר הוצאות רכב וטלפון מהסכום בגינו יש לבצע הפרשות לפנסיה, שכן החזר הוצאות אינו חלק ממרכיבי השכר הכולל, כמשמעותו בצו ההרחבה, ואין צורך להפריש לקרן פנסיה באשר למרכיבים המהווים החזר הוצאות.

לאור כל האמור לעיל, הסכום הכולל על בסיסו יש לחשב את ההפרשות הפנסיוניות שעל הנתבעת היה להפריש לזכות התובע, הינו סך של 513,281 ₪, ש-6% מסכום זה הינו סך של 30,797 ₪, עפ"י הפירוט שלהלן, המבוסס על תלושי השכר.

בגין חודשים אוגוסט עד דצמבר 2003 – סכום של 29,631 ₪ (הסכום בהתאם למרכיב המשכורת בתלושי השכר, ואינו כולל שווי רכב ושווי טלפון).

בגין שנת 2004 – סכום של 73,695 ₪;

בגין שנת 2005 – סכום של 76,073 ₪;

בגין שנת 2006 – סכום של 81,847 ₪;

בגין שנת 2007 – סכום של 93,456 ₪;

בגין שנת 2008 – סכום של 85,854 ₪;

בגין שנת 2009 – סכום של 63,802 ₪;

בגין שנת 2010 – סכום של 8,923 ₪.

24. הנתבעת המציאה בנספח ז' אישור על הפקדות חודשיות לתקופה מ-7/2007 ועד 2/2010, בפוליסה על שם התובע בחברת הביטוח הראל, כוללת הפרשות במרכיב התגמולים.

חלק המעסיק שהועבר מידי חודש במרכיב התגמולים הינו סך 390 ₪, וההפרשות בוצעו במשך 30 חודשים, ובסך הכל במרכיב התגמולים, כחלק המעסיק הופרש סך של 11,700 ₪.

מהסכום אשר לו זכאי התובע כפיצוי בגין אי הפרשות לגבי התקופה שטרם התיישנה, יש לקזז את הסכום של 11,700 ₪.

אשר על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה מלאה במרכיב התגמולים (חלק המעסיק), בסך של 19,097 ₪; הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1.12.2006 (מחצית התקופה), ועד התשלום המלא בפועל.

זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים:

25. התובע טען בתביעתו, כי שכרו הקובע לתשלום פיצויי פיטורים, הינו 7,263 ₪, ולכן הוא זכאי, בגין 8.1 שנות עבודה, לפיצויים בסך של 58,830 ₪.

התובע הודה שקיבל סכום של 35,000 ₪ ועל כן, תבע יתרה בסך 23,830 ₪.

הנתבעת טענה, כי התובע קיבל את מלוא כספי הפיצויים, אשר להם הוא זכאי, אם באמצעות העברת הכספים הצבורים בקופת הפיצויים לבעלותו, ואם באמצעות תשלום השלמת הפיצויים לידיו.

הנתבעת אף טענה, כי העיכוב בהעברת כספי השלמת פיצויי הפיטורים, היה בשל סירובו של התובע לחתום על טופס 161א'.

הנתבעת בסיכומיה זנחה את הטענה, כי התובע לא היה זכאי לתשלום פיצויי הפיטורים בנסיבות סיום עבודתו, והתמקדה בטענותיה, כי שילמה לו בפועל פיצויי פיטורים בסכום העולה על הנדרש.

26. לטענת הנתבעת היא שילמה פיצויי פיטורים ביתר, כמפורט בתצהירו של חנן. לתובע ניתן מכתב שחרור לכספי הפיצויים מ"מנורה מבטחים", והסכום אשר נצבר שם נכון ל-26.12.11, עמד על סך 16,457 ₪.

בנוסף לסכום שהיה צבור ב"מנורה מבטחים", שוחרר לתובע סכום נוסף של 36,633 ₪ מקופת הפיצויים המרכזית.

הנתבעת, בניגוד לתחשיב שעשתה בטפסי 161, באשר לבסיס לחישוב פיצוי הפיטורים, טענה בתצהירה, כי שכרו הקובע של התובע צריך להיות מבוסס על שכר יום עבודה אחרון שעמד על סך 201.58 ₪, וכי שכר זה יש הכפיל ב-25.8 ימים בחודש, וב-88 חודשים.

הנתבעת טענה, כי את סכום פיצויי הפיטורים ששילמה ביתר, יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובע.

טענה חלופית שהעלתה הנתבעת, הינה שיש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי השכר התעריפי הקבוע בצו ההרחבה.

בסיכומיה טענה הנתבעת, כי התובע קיבל 14,126 ₪ ביתר, בגין פיצויי פיטורים.

27. אין לקבל את טענת הנתבעת, על פיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס השכר התעריפי הבסיסי המפורט בצו ההרחבה, ובכל הקשור לתשלום פיצויי פיטורים, יש לפעול בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים.

מעבר לכך, השכר הכולל כמוגדר בצו ההרחבה, הינו רחב משכר היסוד התעריפי.

בהתאם לטופסי 161, שכרו הקובע של התובע היה 7,242 ₪.

התובע הועסק במרבית תקופת עבודתו, אם לא בכולה, במתכונת חודשית. בנסיבות אלה, גם אם במספר חודשים אחרונים עבד התובע על בסיס יומי, הרי לכל היותר, היתה הנתבעת יכולה לחשב בנפרד את תקופת העבודה בה עבד על בסיס חודשי, לעומת תקופת העבודה בה עבד על בסיס יומי, אולם היא לא עשתה כן.

הנתבעת עצמה טוענת, כי התובע עבד על בסיס יומי רק מחודש 7/09, כך שממילא אין 12 חודשים בהם עבד התובע על בסיס יומי, לצורך עריכת ממוצע 12 החודשים האחרונים.

הנתבעת עצמה בטופס 161, חישבה את הזכאות לפיצויי פיטורים, על בסיס שכרו החודשי של התובע, בתקופת העבודה האחרונה טרם ביצוע השינוי באופן תשלום שכרו, ויש בכך כדי להצביע על אומד דעתה של הנתבעת, בהתייחס לבסיס לחישוב פיצויי הפיטורים (הסכום של 7,242 ₪ מופיע בשני טופסי 161, גם בטופס המתוקן).

הנתבעת אשר טענה, כי שילמה לתובע סך של 59,640 ₪, בטעות, לא פרטה מה מקור הטעות, ומדוע לא תוקנה.

מאחר וכלל לא ברור לבית הדין, האם השינוי שחל בתלושי השכר של התובע בחודש 7/09, מקורו בכך, שהתובע חלה בתקופה זו, או שאכן השתנתה מתכונת העסקתו, יש הצדקה לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס שכר קובע של 7,242 ₪ (השכר הבסיס חודשי).

28. הנתבעת במצורף לתצהירו של חנן, המציאה אישור מ"מנורה מבטחים", באשר לסכום שהצטבר לזכות התובע במרכיב פיצויי פיטורים 16,457 ₪.

כמו כן, צורפו נספחים ה'2 ו-ה'3 לתצהיר חנן, שהינם "הצהרה בדבר פיטורי עובד וזכותו לפיצויים", אלא שהצהרות אלה אינן נושאות תאריך ואינן חתומות באישור הסניף המאשר, כי ניתן להורות לקופה לבצע תשלום פיצויי פיטורים, והנתבעת אף לא המציאה ראיה כי בפועל, הועבר הסך של 6,555 ₪ לחשבונו של התובע.

בנסיבות אלה, ניתן להתייחס רק להודאת בעל דין של התובע באשר לקבלת סך של כ- 35,000 ₪, הודאה המתאימה בקירוב לסכום של 36,633 ₪, ואין מקום לקבוע, כי הנתבעת הוכיחה ששילמה לתובע סכום נוסף באמצעות שחרור כספים מקופה בסך של 6,555 ₪, לגביהם אין הודאת בעל דין ואין ראיה פוזיטיבית אחרת על העברת הכספים לתובע.

מעבר לסכום של 36,636 ₪, קיים פירוט בנספח ד'3 המתייחס לסכומים שנצברו במנורה מבטחים במרכיב הפיצויים בסך של 16,457 ₪, ובניסוח המוסכמות במעמד הדיון המוקדם לפני כב' הרשם הראל, היתה הסכמה, שהתובע קיבל פיצויי פיטורים באמצעות שחרור רכיב הפיצויים בקופת הגמל (בענייננו, מנורה מבטחים), וכן כי קיבל בנוסף לכך השלמה של כ-35,000 ₪, שהינו סכום המתאים לערך למכתב השחרור מקופת הפיצויים המרכזית – ה'2.

על מנת להוכיח תשלום מעבר להודאת בעל דין, היתה הנתבעת צריכה להביא ראיה על העברת הסך של 6,555 ₪, לתובע, ואין די בהמצאת ההצהרה, אשר לא ברור כלל, למי נשלחה, למי הגיעה והאם הבנק פעל על-פיה והסכום הועבר בפועל לתובע, אם לאו, והנתבעת לא חקרה בחקירה נגדית את התובע על קבלת סכום זה.

אשר על כן, וכאמור גם בהודאת התובע, שוחרר לזכותו סכום של 53,090 ₪.

התובע לא התייחס כלל בסיכומיו לכספים שהנתבעת טוענת ששולמו לידיו כפיצויי פיטורים, מלבד הסכום של 35,000 ₪, אותו הוא מזכיר, וזאת למרות המוסכמה בדיון המוקדם ולמרות שבחקירתו הנגדית הודה, כי מעבר לסכום זה, קיבל גם את מכתב השחרור המשחרר את כספי הפיצויים והתגמולים מחברת הביטוח (לעניין זה, עיין בעמ' 7, ש' 1-10 לפרוטוקול).

אשר על כן, הננו קובעים, כי התובע קיבל פיצויי פיטורים התואמים לטופס 161 הראשון שהוצא לתובע (מחודש 6/2010), בסך של כ- 53,086 ₪, והתובע אינו זכאי לסכום נוסף כפיצויי פיטורים על בסיס תקופת עבודתו ועל בסיס שכר קובע של 7,242 ₪, והנתבעת לא הוכיחה שהתובע קיבל מעבר לסכום המגיע לו.

זכאות התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות:

29. התובע ערך תחשיביו בהתבסס על הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, ולא על בסיס הוראות צו ההרחבה.

אשר על כן, נתייחס במסגרת פסק-הדין לזכאות התובע לגמול מכח הוראות החוק.

30. התובע טען, כי עבד 7 ימים בשבוע במתכונת העסקה קבועה.

לטענת התובע, הוא עבד בימים א'-ה' משעה 07:00 ועד 16:00, עם הפסקה של 45 דקות מידי יום.

כמו כן טען התובע, כי עבד ביום ו' מהשעה 07:00 עד 15:00, עם הפסקה של 45 דקות וביום שבת עבד, לטענתו, 3 שעות ברציפות, ללא הפסקה, מהשעה 07:00 עד השעה 10:00.

בנסיבות אלה, טען התובע, כי הוא זכאי לתשלום רבע שעה נוספת בשיעור 125%, בגין עבודתו בימי חול, לתשלום 4.25 שעות נוספות ביום ו', אף הן בשיעור 125%, ולתשלום 3 שעות נוספות בשווי 175% בגין עבודתו בשבת.

התובע ערך את תחשיביו על בסיס תעריף של 39 ₪ לשעה, על בסיס 52 שבועות בשנה, ולתקופה של 7 שנים.

31. הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות וטענה, כי התובע קיבל את מלוא שכרו כמפורט בתלושי השכר, לרבות שעות נוספות.

כן טענה הנתבעת, כי התובע קיבל תשלום ביתר גם בגין זמני הפסקה בהם שהה.

לטענת הנתבעת, כעולה מהדיון המוקדם, העובדים העדיפו לעבוד פחות שעות בימי חול, ובתמורה לכך הסכימו לעבוד 3 שעות בשבת, על מנת לדאוג להאכלת בעלי החיים.

32. לתמיכה בגרסתו, הביא התובע את מרואן, שעבד בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה, דהיינו בשנים 2006-2009, אשר העיד אף הוא על מתכונת העסקה בימי חול ועל שעות העבודה בשבת.

מרואן בתצהירו חזר אף הוא על כך, שבמהלך יום עבודה שהיה משעה 07:00 ועד השעה 16:00, ניתנה לעובדים 45 דקות הפסקה.

חנן העיד בתצהירו, כי התובע עבד במשמרות בהתאם לצורכי העבודה, אולם לא פירט באלו משמרות מדובר.

בהתאם לעדות חנן, עבד התובע עד חודש 6/2006, רק בימי חול, ורק עד השעה 14:00, והוא קיבל שעה וחצי הפסקה, המפוצלת לשתי הפסקות – האחת של חצי שעה והשניה של שעה בצהריים.

לגבי התקופה מ-9/2006 ועד 2/2007, העיד חנן, כי התובע עבד בשבתות מהשעה 07:00 ועד השעה 10:00, אולם במהלך שעות אלה ניתנה לו חצי שעה הפסקה, ואף מספר השעות בימי חול פחת.

בהתאם לעדות חנן, מחודש 2/2007 הפסיק התובע לעבוד בשבתות.

עדותו של חנן נתמכה בעדותו של גנדי.

מעדות גנדי עולה, כי שעות העבודה בימי חול היו עד השעה 15:00, ובתקופה בה עבד התובע בשבתות מ-9/2006 ועד 2/2007, העבודה בימי חול היתה עד השעה 14:00.

גנדי חזר על האמור בתצהירו של חנן לעניין ההפסקות (עיין נ/2).

גרסת הנתבעת היתה שבחודש 9/2006, משהחל התובע לעבוד בשבתות, הוא קיבל העלאה משמעותית בשכרו, אשר היתה אמורה לשקף את שעות עבודתו בשבת.

33. בתקופה הרלוונטית, טרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תביעה לשעות נוספות שהינה תביעה ממונית, דרשה הוכחת עבודה בשעות נוספות, וכן הוכחת מספר השעות בהן עבד העובד בפועל, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב, ולא יפסוק בדרך של אומדנה.

בהתאם לפסיקה, החריג לרישום מדויק של השעות, הינו הוכחת מתכונת עבודה קבועה של עבודה בשעות נוספות.

לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הנטל הועבר למעסיק, באשר לגרסת העובד בעניין השעות הנוספות.

עיין לעניין השעות הנוספות והגמשת נטל הראיה בפסק דינה המפורט של כב' השופטת גליקסמן בע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1998) בע"מ נ' אלי אפרים ויוני רובין; ע"ע 420/07 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ נ' חודאדי, וכן לאחרונה בע"ע 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בנין בע"מ. כן עיין ע"ע 211/10 ארקדי נדצקי נ' שמירה ובטחון הצפון בע"מ.

בשנה האחרונה לעבודתו של התובע, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הועבר הנטל לנתבעת לסתור את גרסת התובע, בדבר עבודה בשעות נוספות.

נציין, כי ב"כ התובע הדגיש, שנעשתה פניה לנתבעת לקבל את רישומי הנוכחות של התובע, ולמרות הפניה לא נתקבלו הרישומים (עיין עמ' 12, ש' 25-27 לפרוטוקול).

34. המחלוקת בין הצדדים, אינה בהתייחס לשעת תחילת העבודה, אלא בהתייחס לשעת סיומה, וכן באשר למשך ההפסקות.

כמו כן, חלוקים הצדדים ביניהם, האם לאורך כל תקופת עבודתו של התובע הוא עבד בשבתות, או רק במשך תקופה קצרה של מספר חודשים, כטענת הנתבע.

גרסתו של התובע והעד מטעמו-מרואן, עשו עלינו רושם מהימן, והננו מעדיפים את עדותם באשר לשעות העבודה ומשך ההפסקה, על פני עדותם של חנן וגנדי.

נציין, כי גנדי הודה בחקירתו הנגדית, שמרואן עבד באותן שעות עבודה כמו התובע.

נציין כי קיימות סתירות בין עדות חנן לעדות גנדי.

לדוגמא, באשר לשאלה, ביוזמת מי נעשה המעבר לעבודה בשבת, לאור גרסת הנתבעת, כי לא תמיד עבדו העובדים בשבתות, העיד חנן, כי היוזמה היתה של העובדים שביקשו להפחית את מספר שעות העבודה בימי חול, בעוד גנדי העיד, כי המדובר היה ביוזמת הנתבעת בשל הצורך להאכיל את בעלי החיים גם בשבת (עיין עמ' 16, ש' 3-4 לפרוטוקול)

עוד ובנוסף נציין, כי אין ספק, שהיה צורך להאכיל את בעלי החיים בשבת, דבר התומך בגרסת התובע ומרואן, כי העובדים עבדו גם בשבתות.

אין הבדל ברישום ימי העבודה בתלושי השכר בין התקופה של החודשים 9/2006 ועד 2/2007 (התקופה בה הנתבעת מודה שהתובע עבד בשבתות, תקופה לגביה לא נערך רישום של מספר ימי העבודה בתלושי השכר), לבין רישום מספר ימי העבודה במהלך שנת 2008, אשר אף בהם רשומים 28-31 ימי עבודה, דבר המצביע על פניו על עבודה בשבתות, שכן אין 28 או 31 ימי חול, אשר בהם ניתן היה לעבוד.

לו התובע היה מפסיק לעבוד בשבתות בחודש 2/2007, הרי הרישומים בשנת 2008, של מספר ימי העבודה, לא היו עולים על 26 ימים בחודש.

בנוסף לאמור לעיל נציין, כי חנן בתצהירו העיד, שעם תחילת עבודת התובע בשבתות בחודש 9/2006 הועלה שכרו בהתאם (ס' 75 לנ/1).

בחקירתו הנגדית נשאל חנן האם כאשר התובע חדל לעבוד בשבתות, כגרסת הנתבעת, שולם לו שכר נמוך יותר, ותשובתו של חנן היתה כי:

"מעולם לא הוריד משכורת לעובדים"

ספק רק בעינינו, אם הנתבעת היתה ממשיכה לשלם לתובע שכר גבוה בכ-1,700 ₪, לו השכר היה עבור עבודה בשבת, והתובע היה מפסיק לבצע עבודה זו.

מעיון בתלושי השכר עולה, כי השכר שהועלה בחודש 9/2006, המשיך להשתלם לתובע גם לאחר חודש 2/2007, ללא כל קשר לטענת הנתבעת בדבר העלאת שכר לעבודה שקשורה בשבת.

אשר על כן, הננו קובעים, כי עדות התובע על כך שבמהלך כל תקופת עבודתו, עבד שלוש שעות עבודה בשבת על מנת להאכיל את בעלי החיים, מקובלת עלינו.

עדותם של חנן וגנדי היתה שונה, אף באשר לשאלת עצם העבודה בחגים ומשך שעות העבודה בחגים.

בהתאם לעדות חנן, בחגים, לרבות חגי ישראל, קיבלו העובדים חופש, או שעבדו 3 שעות, בעוד שגנדי העיד, כי העובדים עבדו בחגים (ולא העיד כלל כי היו בחופשה), וכי עבדו בחגים שעתיים עד השעה 09:00, ולא עד השעה 10:00 (עיין והשווה עמ' 15, ש' 12 לפרוטוקול עם עמ' 6, ש' 22-23 לפרוטוקול ).

35. באשר לשעת סיום עבודת התובע, לא הציגה הנתבעת רישום נוכחות ידניים, או דו"חות נוכחות מודפסים, אותם יכלה להציג, לכל הפחות, בגין החודשים של סוף שנת 2009, שהינם חודשים לגביהם העיד גנדי כי היה שעון נוכחות (עיין עדות גנדי, עמ' 16, ש' 27-28 לפרוטוקול).

התובע פנה בבקשה לנתבעת לגילוי מסמכים שונים, והנתבעת בתגובתה לא התייחסה כלל לדו"חות הנוכחות.

מעדותו של גנדי עולה, כי קיימת הודאת בעל דין שלפני המחצית השניה של שנת 2009, לא היה רישום של שעות עבודת הפועלים, אלא רק רישום על היעדרותם בגין מחלה או חופש (עיין עמ' 16, ש' 29-30 לפרוטוקול).

בניגוד לעדותו של גנדי, העיד חנן, כאשר נשאל על רישומי שעות העבודה, שמנהל העבודה רשם את השעות, וכי:

"בתקופה שהתובע עבד, מנהל העבודה עשה את רישום הנוכחות".

חנן נשאל האם יש לו את רישום השעות לגבי התובע, והשיב:

"אני לא יודע צריך לבדוק".

אם אכן היה בידי הנתבעת רישום שעות הנוכחות של התובע והיא לא המציאה אותו, לא לידי ב"כ התובע אשר פנה אליה וביקש אותו, ולא בתמיכה לתצהירים מטעמה, הרי המדובר בהימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, שהינה בהישג ידה של הנתבעת ואי הבאתה פועלת לחובת הנתבעת.

יתר על כן, במהלך שנת 2009, לאחר חודש 2/2009, וודאי שהנתבעת היתה מחויבת בניהול רישום, לאור השלכות תיקון סעיף 24 לחוק הגנת השכר.

משהנתבעת טוענת למתכונת עבודה מסוימת, קבועה, אותה ניתן היה להוכיח לפחות באמצעות רישום שעות עבודה של העובדים לשנת 2009, ככל שלא קיימים רישומים קודמים, והיא לא עשתה כן, הרי המדובר בהתנהלות הפועלת לחובתה, וניתן להסיק, כי לו היו רישומי השעות מוגשים, המסקנות מהן היו לטובת התובע.

36. לאור האמור לעיל, הננו מקבלים את גרסת התובע, לפיה עבד בימי א'-ה' בין השעות 07:00 – 16:00; ביום ו' בשעות 07:00 – 15:00; בשבת בשעות 07:00 עד 10:00.

באשר לפרק הזמן בו שהה התובע בהפסקה, גרסת התובע סבירה יותר, ואיננו סבורים, שגרסת הנתבעת על פיה עבד התובע יום עבודה של 7 או 8 שעות ומתוכן קיבל שעה וחצי הפסקה, הינה גרסה סבירה.

יתר על כן, נטל הראיה להוכיח שהיו הפסקות שאינן מהוות שעות עבודה, כמשמעותן בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מוטל על הנתבעת, והיא לא הרימה נטל זה.

37. משהגיש התובע תביעתו על בסיס הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, ולא ערך תחשיב השעות הנוספות על בסיס הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות, יעשה החישוב עפ"י האמור בתביעה.

התובע טוען, כי השכר השעתי על בסיסו יש לערוך את התחשיב שעות הנוספות, הינו 39 ₪, בעוד שהנתבעת טוענת, כי את גמול השעות הנוספות יש לבצע בהתאם לשכר התעריפי הקבוע בצו ההרחבה – שכר המינימום במשק.

ראשית, נציין, כי השכר הכולל בצו ההרחבה, כפי שפרטנו לעיל, מכיל מרכיבים נוספים ולא רק את שכר הבסיס, שהינו שכר המינימום.

שנית, כאשר שכרו של עובד, בפועל, עולה על השכר התעריפי, יש לשלם לו גמול עבודה בשעות נוספות על בסיס השכר בפועל, ואין מקום לקיזוז סכומים בדיעבד ששולמו לעובד בהסכמה, לאורך שנים.

שלישית, שכרו של עובד אינו יכול לכלול בתוכו מרכיב של שעות נוספות, בין אם המדובר בגמול עבור שעות נוספות בימי חול, ובין אם המדובר בגמול עבור עבודה במנוחה שבועית, כמפורט בסעיף 5 לחוק הגנת השכר.

כמפורט לעיל, משכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים עמדה על סכום של 7,242 ש"ח לחודש, שהינם 38.9 ₪ לשעה (הסכום מחולק ל-186 שעות חודשיות).

התחשיב יערך ל-78 חודשי עבודתו האחרונים של התובע, וזאת בהתייחס לתקופת ההתיישנות (תביעת התובע הוגשה ב-12.8.2010, כך שכל תביעה המתייחסת לתקופה הקודמת לחודש 8/2003, דינה להידחות, מחמת התיישנות).

עוד ובנוסף נציין, כי מהתחשיב המתייחס ל-78 חודשים, יש להפחית את החודשים 1/2009, 2/2009, וכן 7/2009, 8/2009 ו-12/2009, 1/2010 וכן, 2/2010, שכן המדובר בחודשים בהם שהה התובע בחלק מהימים במחלה, ועל כן לא ניתן להתבסס על מתכונת עבודה קבועה.

בנסיבות אלה, היה התובע צריך להגיש תחשיב מדויק של גמול עבור עבודה בשעות נוספות לחודשים אלה, כאשר ברור, שעל ימי המחלה אין הוא זכאי לגמול כזה, וכאשר הוא יודע באלו ימים היה חולה ונעדר עקב מחלה ובאלו ימים עבד, והוא לא הגיש תחשיב מדויק על חודשים אלה, ולא ניתן להתייחס בחודשים אלה למתכונת עבודה קבועה חודשית, כפי שנעשה בהתייחס ליתר החודשים.

38. עבור 71 חודשי עבודה, זכאי התובע לסך של 143,949 ₪, התחשיב מבוסס על תוספת של 125% עבור 0.25 שעות בימי א' עד ה';

תוספת של 4.25 שעות נוספות בתעריף של 125% בימי ו';

ועל תוספת של 3 שעות עבודה בתעריף של 175% בשבתות.

טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת:

39. עיקר טענות הקיזוז הועלו ע"י הנתבעת בתצהירו של חנן, ולא במסגרת כתב ההגנה, למעט טענת הקיזוז שעניינה תשלום ביתר עבור זמן ההפסקות, טענה שנדחתה על-ידינו, משקבענו, שזמן ההפסקות הינו כעולה מעדותם של התובע ומרואן.

יחד עם זאת, משהתובע לא טען, כי המדובר בהרחבת חזית ולא התנגד לטענות שהועלו בתצהירו של חנן, נתייחס אף אנו לטענות הקיזוז הנוספות.

40. לאור קביעתנו באשר לפיצויי הפיטורים, התובע קיבל את הסכום המגיע לו, ואין זכאות לקיזוז במרכיב זה.

טענת הנתבעת באשר לקיזוז זמן ההפסקות, נדחית, כמפורט לעיל, משלא נתקבלה גרסתה באשר לזמני ההפסקות.

כמו כן, אין לקבל טענת הנתבעת, על פיה קיבל התובע שכר ביתר, מאחר וקיבל סכומים הגבוהים מהשכר התעריפי בצירוף התוספות, בהתאם למפורט בצו ההרחבה בענף החקלאות.

מעסיק המשלם לעובדו שכר הגבוה מהשכר התעריפי המפורט בצו הרחבה, או בהסכם קיבוצי, מאחר וזו ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, אינו יכול, בדיעבד לקזז סכומים אלה.

באשר לטענת הקיזוז, שעניינה טעות בחישוב פדיון החופשה בגמר החשבון, התובע לא התייחס לטענת קיזוז זו בסיכומיו, אולם תחשיבי הנתבעת אינם ברורים.

ככל שהנתבעת היתה מעלה עניין זה בכתב הגנתה, מן הסתם היה עולה העניין במסגרת ניסוח המוסכמות והפלוגתאות, וניתן היה לבחון את תביעת התובע בהתייחס לשנים הרלוונטיות.

יתכן בהחלט, שפדיון החופשה כפי שנערך לוקח בחשבון, לא רק את שלוש השנים לפני השנה האחרונה לעבודת התובע בצירוף השנה השוטפת (דהיינו, את השנים 2007-2009, וכן את החודשיים הראשונים בשנת 2010), אלא תקופה קודמת לכך שבגינה נצברו לתובע ימי חופשה בתשלום.

יש הבדל בין קיזוז אשר לגביו היתה הנתבעת צריכה להוכיח לבית הדין, מה היתה זכאות התובע לימי חופשה בתחילת שנת 2007, ולאחר מכן היתה נבדקת הזכאות למשך התקופה עד תום העבודה, לבין מקרה בו התובע היה מגיש תביעה לפדיון והנתבעת היתה טוענת להתיישנות, שאזי היתה נבחנת הזכאות, אך ורק בהתייחס לשלוש השנים האחרונות לעבודת התובע + שנה שוטפת.

בנסיבות אלה, לא שוכנענו, כי הפדיון ששולם לתובע היה מעבר למגיע לו, והנתבעת לא צרפה פנקס חופשות לגבי השנים הרלוונטיות, לרבות כמה ימי חופשה בתשלום נצברו לזכות התובע בתחילת שנת 2007 (בתלושי השכר לא מופיע רישום בעניין לפני חודש 1/2008, וגם הרישום המופיע לאחר 1/2008, אינו ברור), ועל כן, דין טענת הקיזוז – להידחות.

באשר לטענת הקיזוז שעניינה הלוואה שניתנה, כביכול, לתובע בחודשים 3/2008 ו-5/2008, הלוואה שזכרה לא בא בכתב ההגנה, והמבוססת על כרטסת ממוינת של הנתבעת, הרי התובע הכחיש בחקירתו הנגדית קבלת הלוואה מהנתבעת.

בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל התובע, האם קיבל הלוואה מהנתבעת, השיב בשלילה (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 12-16):

"ש. אני מראה לך שעבור חודש 2/08 קיבלת משכורת ע"ס 6,110 ש"ח וכן עבור חודש 3/08 קיבלת משכורת של 6,110 ₪. בין שתי המשכורות הנ"ל ביום 14.3.08 קיבלת עוד 8,000 ₪?

ת. לא, רק משכורת. אני לא זוכר שקיבלתי.

ש. אתה מוכן להביא תדפיסי בנק כדי להראות שלא קיבלת סכומים מעבר למשכורות?

ת. כן, אני יכול להביא"

לאור האמור, הורינו לתובע להמציא תדפיסי בנק לשנת 2008.

התובע צרף לסיכומיו את תדפיסי הבנק כאמור, מהם לא עלה כי סכומי ההלוואה שהנתבעת טענה שהוענקו הופקדו בחשבונו.

כאשר חנן נשאל בחקירתו הנגדית מדוע עם סיום עבודתו של התובע, במסגרת גמר החשבון, לא קוזז סכום ההלוואה הנטען, הוא לא ידע להשיב (עיין עמ' 14 לפרוטוקול ש' 21-22).

41. בסיכומיו טען התובע, כי מעיון בתדפיסי הבנק שהגיש עולה שהוא לא קיבל מהנתבעת סכומים כלשהם מעבר לשכרו וכי העובדה שהנתבעת לא קיזזה סכום כלשהו על חשבון סכום ההלוואה הניטען במסגרת גמר החשבון, מלמדת כי אין יסוד לטענתה.

מנגד, הנתבעת טענה בסיכומיה כי סכומי ההלוואה שהיא העניקה לתובע הוכחו בכרטסת הממוינת. הנתבעת הבהירה כי בניגוד למשכורות שניתנו בשיקים, ההלוואות ניתנו במזומן והן סומנו בכרטסת הממוינת תחת המילים: "משיכה בסאם ג'רג'ורה". הנתבעת טענה כי התובע לא הפקיד את סכומי ההלוואה בבנק אך ראתה בהפקדת סכום של 416 ₪ במזומן בחשבונו כראייה לקבלת סכום ההלוואה זאת מאחר ודובר מבחינת התובע בפעולה לא רגילה, שכן חשבון הבנק שלו היה ביתרת חובה של כ – 10,000 ש"ח בדרך כלל.

42. הנתבעת לא הוכיחה, כי היא העניקה לתובע הלוואה. אמנם בכרטסת הממוינת אכן מופיע בתאריך 14.3.08 הסך של 8,000 ₪, כאשר לידו הכיתוב "משיכה בסאם ג'רג'ורה" ובתאריך 11.5.08 הסך של 4,000 ₪, כאשר לידו אותו הכיתוב. עם זאת, הכרטסת הממוינת כשלעצמה, כאשר המדובר בכרטסת המנוהלת ע"י הנתבעת והיא יכולה לכתוב בה כרצונה, אין בה להוכיח שהתובע אכן קיבל הלוואה.

הנתבעת לא הציגה כל הסכם או מסמך בכתב ממנו ניתן ללמוד, כי הוענקה לתובע הלוואה, מה היה סכומה וכיצד היה עליו להשיבה. כמו כן, טענת המשיבה, לפיה התובע השיב 1,000 ₪ על חשבון ההלוואה, לא עולה מהכרטסת הממוינת ו/או מסמך אחר כלשהו.

יתר על כן נציין, כי עדי הנתבעת חנן וגנדי לא מעידים שהם עצמם, באופן אישי, נתנו לתובע ביד סכום כסף מסוים כהלוואה, ואף לא הובא עד אחר כלשהו שהעיד כי מסר לתובע את אותם סכומי כסף המוזכרים בכרטסת כהלוואה.

גנדי – אשר שימש כמנהל משק החזירים, לא התייחס כלל בתצהירו לעניין ההלוואה; חנן – מנהל הנתבעת, מסתמך אך ורק על הכרסטת, ואינו מעיד, שהוא באופן אישי נתן כספים לתובע כהלוואה.

אשר על כן, הננו קובעים, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את טענתה, בדבר מתן הלוואה לתובע, וטענת קיזוז בגין הלוואה – נדחית, אף היא.

סוף דבר:

43. תביעת התובע מתקבלת בחלקה.

א. הנתבעת תשלם לתובע סך של 19,097 ₪, כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מתאריך 1.12.2006 (מחצית התקופה הרלוונטית), ועד התשלום בפועל.

ב. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 143,949 ₪, כגמול עבור עבודה בשעות נוספות ובשבתות.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1.10.2006 (מחצית התקופה הרלוונטית), ועד התשלום המלא בפועל.

44. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 17,000 ₪.

45. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ג, (12/02/2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

פואד סבאג נציג עובדים עפרה ורבנר – שופטת יהודה מילוא נציג מעסיקים