בתי הדין לעבודה

פסק דין

1.       לפנינו תביעה שהוגשה בסדר דין רגיל ואשר במסגרתה ביקשה התובעת כי נורה על ביטול פיטוריה מיום 15/12/05 ועל החזרתה לעבודה תוך תשלום מלא של משכורותיה והתנאים הנלווים לשכר (בערכים ריאליים) מיום הפסקת עבודתה ועד החזרתה לעבודה בפועל.

          בנוסף, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בסכומים הבאים:

א.      סכום של 100,000 ₪ בגין פיצויי בשל לשון הרע.

 

ב.       סכום של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

 

ג.       סכום של 200,000 ₪ בגין הפרת הסכם.

 

ד.       סכום של 200,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין.

לחילופין, ביקשה התובעת, כי אם בית הדין לא יורה על ביטול פיטוריה, הרי שבנוסף לסכומים המפורטים לעיל, תחוייב הנתבעת לשלם לה גם חלף הודעה מוקדמת לפי שכר כולל תנאים נילווים וזאת מאחר וניתנה לה הודעה מוקדמת בת חודש אחד הגם שהנוהג אצל הנתבעת ליתן הודעה מוקדמת בת ארבעה חודשים.

2.       יש לציין כי בגין פיטוריה, הגישה התובעת, ביום 13/12/05 "בקשה דחופה ביותר למתן צו מניעה זמני" (להלן:"בש"א 2688/05" או "הבקשה").

ביום 21/12/05, נדונה הבקשה בפני הרכב בראשותו של "ח.סומך – שופט ראשי".

בתחילת הדיון העלתה המבקשת טענות בדבר מסכת ארוכה של הטרדות מיניות. בסיום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה:

"אנו מסכימים לגילוי מסמכים הדדי ועיון בהם . כמו כן ב"כ המבקשת יבקש גילוי מסמכים ספציפי. כמו כן מסכימים הצדדים לאיחוד הצו הזמני עם התיק העיקרי וכן לתקן את כתבי הטענות בהתאם להתפתחויות. כמו כן יש הסכמה מטעם המשיבה שהיא תכבד כל פסק דין שינתן על ידי בית הדין, לרבות החזרת המבקשת לעבודתה אם יקבע כך, מבלי לפגוע במעמדה, כולל תשלומים לעבר  – אם יפסקו. מבקשים לתת להסכמה תוקף של החלטה" (עמ' 3 שורות 21-16 לפרוטוקול הבקשה).

למותר לציין כי באותו מעמד ניתן תוקף של החלטה להסכמה הנ"ל.

3.       ביום 9/1/06 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן במסגרתו הוסיפה טענה שלא נטענה על ידיה בכתבי הטענות הקודמים ולפיה:"פיטוריה של לילך נבעו מחמת סירובה להיענות להצעות, האיומים וההטרדות המיניות הבלתי פוסקות של קב"ט פלא-פון אריה קרקו" (סעיף ב' לעמ' 2 של כתב התביעה המתוקן).

מעבר לסכומים שתבעה התובעת בכתב תביעתה המקורית היא ביקשה גם סכום של 400,000 ₪ בגין הפרת חוק הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 ובגין הפרת חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988.

עם תיקון כתב התביעה הועמדה היא על סכום של מיליון ₪.

4.       בהמשך ולאחר שהתובעת קיבלה את עמדת הנתבעת באשר לרכיב הפיצוי בגין לשון הרע, עמדה אשר באה לידי ביטוי בבקשתה האחרונה מיום 8/7/06, "לסילוק על הסף של חלק מן התביעה", נמחק הרכיב הנ"ל מהתביעה.

5.         במסגרת כתב ההגנה שהגישה הנתבעת ביום 28/6/06 היא הכחישה את שנטען כנגדה.

הנתבעת טענה כי התובעת פוטרה עקב מעשי הפרת אמונים.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעת ניצלה לרעה את תפקידה כמנהלת בכדי להוציא פירוטי שיחות של לקוחות ולמוסרם לידי אחרים וזאת בנוסף לפגמים חוזרים ונשנים באמינותה שהביאו לאובדן האמון בה.

6.         מהלך הדיון

בתאריכים 18/5/06, 3,7/06 ו-27/11/06 התקיימו בתיק דיונים מוקדמים, בפני כבוד הרשמת סלווא שאמי.

יש לציין כי במסגרת הדיון המוקדם שהתקיים ביום 27/11/06, נוסחה רשימות מוסכמות ופלוגתאות.

ביום 4/2/07, לאחר שהתיק הועבר מטיפולה של כבוד הרשמת, נשלחו לצדדים הזמנות לישיבות הוכחות, אשר נקבעו ליום 27/5/07 – הוכחות התובעת; ליום 3/6/07 – הוכחות הנתבעת.

ביום 30/4/07 הוגשה מטעם התובעת "בקשה מוסכמת לדחיית מועדי דיונים", במסגרתה צויינו הטעמים בשלהם הוגשה הבקשה ומועדים מוסכמים לקיום ישיבות ההוכחות.

עוד באותו היום, ניתנה החלטה בה הובהרה כי המועדים שהציעו הצדדים אינם מתאימים ליומנו של בית הדין וכי"במידה ועומדת המבקשת על בקשתה והגם שבית הדין אינו שש לדחות את ישיבות ההוכחות בתיק זה, אשר נפתח בשנת 2005, ניתן יהיה לקיים את הישיבות ביום 7/10/07 (הוכחות התובעת ועדיה) וביום 10/10/07 (הוכחות הנתבעת ועדיה)".

במענה להחלטה זו הגישו הצדדים "הודעה ובקשה משותפת", בעקבותיה ובהתחשב באמור בה נקבע כי התובעת ועדיה יישמעו ביום 14/10/07 והנתבעת ועדיה ישמעו ביום 31/10/07.

בכדי שלא להאריך מעבר לדרוש יסופר בקצרה כי, בסופו של דבר, התקיימו בתיק ישיבות הוכחות נוספות, מעבר ליום 14/10/07 ו-31/10/07 כשהכוונה לישיבות שהתקיימו ביום 28/11/07, 25/12/07 ו-10/2/08.

להשלמת התמונה יצויין כי הפרוטוקול מחזיק 239 עמודים.

ביום 30/4/08 הגישה התובעת סיכומיה וביום 8/12/08 הגישה הנתבעת סיכומיה.

כבר עתה יתנצל בית הדין בפני הצדדים על שמלאכת כתיבת פסק הדין ארכה זמן רב.

7.       להלן העובדות המוסכמות כפי שהן עולות מחומר הראיות:

 

א.      התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 1/4/95 ועד ליום 15/12/05.

ב.       התובעת פוטרה מעבודתה.

ג.       לתובעת נמסר מכתב פיטורים, הנושא את התאריך 16/11/05.

ד.       מתחילת עבודתה של התובעת, היא עבדה במרכז השירות בקרית שמונה (להלן:"המרכז" או "מפ"א") מתאריך 1/1/99 ועד פיטוריה, שימשה כמנהלת המרכז.

ה.      בחודש נובמבר 2005 נפגש קב"ט הנתבעת – מר קרקו (להלן:"קב"ט הנתבעת" או "מר קרקו") עם מר אייל בן סימון ומר יואב טיבי, בנפרד, וגבה מכל אחד מהם עדות בקשר לתלונות לפיהן מסרה התובעת פירוטי שיחות ללא רשות של לקוחות אחרים, העדויות תועדו במצלמת וידיאו.

ו.        ביום 15/11/05 נערכה לתובעת ישיבת בירור עם קב"ט הנתבעת.

ז.       ביום 15/11/05 עברה התובעת בדיקת פוליגרף במכון "גולן ברזילי בע"מ".

 

ח.      ביום 15/11/05התקיימה פגישה בין התובעת לבין סמנכ"ל חטיבת שירות בנתבעת – הגב' עינת רום ומנהלת אגף צפון בנתבעת – גב' איריס איינהורן.

 

ט.      הוצאת פירוט שיחות ללא אישור הלקוח ובקשה בכתב של הלקוח הרשום כבעלים של המכשיר, אסורה על פי הנהלים והכללים החלים על עובדי פלאפון – מדובר בענין שהיה ידוע לתובעת בזמן עבודתה.

 

י.       מר יואב כהן היה בן זוגה לחיים של התובעת, בתקופה הרלוונטית לתביעה.

יא.     הגב' אורייט כהן אשתו של יואב כהן (או לפחות היתה, בתקופה הרלוונטית לתביעה).

 

יב.     מר רמי מאמו הינו אחיה של הגב' אורייט כהן.

יג.      הגב' מירי אסולין (גרושתו של מר אייל בן סימון), התלוננה, בשנת 2000, כי התובעת הראתה למר בן סימון, שבאותה עת היה עדיין בעלה של הגב' אסולין, את מסך השיחות שלה.

יד.     בשנת 2004 התלוננה הגב' אורייט כהן כי פירוט השיחות שנעשו ממכשיר הפלאפון שבשימושה , נמסרו לידי בעלה בנפרד – מר יואב כהן.

טו.     ביום 29/12/05 הגישה התובעת תלונה במשטרה בענין "הטרדה מינית ומתן תצהיר כוזב" (ת/5).

טז.     התובעת ומר קרקו נחקרו במשטרה בקשר לתלונה שהגישה התובעת.

יז.      ביום 26/12/07 הודיעה המשטרה למר קרקו על סיום החקירה בעניינו ועל סגירת התיק מהטעם ש"לא נמצאה אשמה פלילית במעשיך".

 

יח.     ביום 27/11/07 הגישה התובעת ערר אל פרקליטות המדינה, כנגד החלטת המשטרה בדבר תלונתה על הטרדה מינית.

יט.     ביום 22/6/08 נדחה ערר זה, כפי שהדבר עולה ממכתבה של הגב' אתי כהנא – מנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה. מכתב מיום 27/11/08, אשר צורף כראיה נוספת בתיק.

 

8.       העדים

מטעם התובעת העידה היא וכן העידו מר טיבי יואב – שהיה שותפו של מר יואב כהן ומר בן סימון אייל – הגרוש של הגב' מירי אסולין, אשר העיד שהוא "נמצא בגמילה מסמים".

יש לציין כי הן התובעת והן העדים מטעמה הגישו תצהירים.

למען הסדר הטוב נציין כי חקירתו של מר טיבי יואב השתרעה על פני עמודים 27-14 לפרוטוקול, חקירתו של מר בן סימון השתרעה על פני עמודים 33-27 לפרוטוקול ואילו חקירתה של התובעת השתרעה על פני עמודים 75-34 לפרוטוקול.

יש להוסיף ולציין כי מלכתחילה, הוגש גם תצהיר של מר יואב כהן, אולם בסופו של דבר לא העיד עד זה ותצהירו נמשך מהתיק וזאת לאחר שב"כ התובעת, הודיע, בתחילת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 31/10/07 כי:"רק התובעת תעיד. אנו ויתרנו על העד הנוסף. מר יואב כהן. ברור שתצהירו של מר כהן יוצא מתיק לרבות ההקלטה ותמליל השיחה אשר צורף גם לתצהירה של התובעת (נספח ה/2)" (עמ' 34 שורות 7-5 לפרוטוקול).

מטעם הנתבעת העידו העדים הבאים:

גב' מירי אסולין – מי שהיתה, כאמור, אשתו של מר בן סימון ומי שהתלוננה על התובעת, בשנת 2000.

מר חנן גבע – אשר עובד בנתבעת משנת 2000 כמנהל אגף ביטחון, בטיחות והונאה ומי ששימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כממונה הישיר של מר קרקו.

גב' איריס איינהורן – עובדת אצל הנתבעת "כ-14 שנים". החל משנת 2003 ועד לחודש פברואר 2006 שימשה כמנהלת אגף שירות בצפון בחטיבת שירות לקוחות בנתבעת, היתה הממונה הישירה על הנתבעת והיתה כפופה לגב' עינת רום.

 

גב' עינת רום – עבדה אצל הנתבעת מחודש 10/02 ועד לסוף חודש 11/05, בתפקיד סמנכ"לית הנתבעת ובתפקיד מנהלת חטיבת שירות לקוחות.

מר אריה קרקו – קב"ט הנתבעת.

יש לציין כי כל עדי הנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית.

למען הסדר הטוב נציין כי חקירתה של הגב' מירי אסולין השתרעה על פני עמודים 85-76 לפרוטוקול, חקירתו של מר חנן גבע השתרעה על פני עמודים 108-85 לפרוטוקול, חקירתה של הגב' איריס איינהורן השתרעה על פני עמודים 145-110 לפרוטוקול, חקירתה של הגב' עינת רום השתרעה על פני עמודים 177-146 לפרוטוקול וחקירתו של מר אריה קרקו השתרעה על פני עמודים 238-178 לפרוטוקול.

9.       הראיות

 

מטעם התובעת הוגשו הראיות הבאות:

הסכם עבודה בין התובעת לבין הנתבעת, הנושא את התאריך 13/4/95 – ת/1.

תעודות הוקרה ותעודות הצטיינות שונות שקיבלה התובעת במהלך עבודתה כמנהל המרכז – ת/2.

מכתב הפסקת עבודה הנושא את התאריך 16/11/05, שקיבלה התובעת – ת/3.

תמלילים של שתי שיחות בין התובעת לבין הגב' איריס איינהורן (בצירוף קלטת)- ת/4

אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה – ת/5.

מכתב ששלח בא כוחה הקודם של התובעת לנתבעת, נושא את התאריך 19/11/05 – ת/8.

מכתב ששלח ב"כ הנתבעת לבא כוחה הקודם של התובעת, במענה לת/8 – ת/9.

הודעה מיום 10/1/08, בדבר פתיחת תיק ערר בפרקליטות המדינה – ת/10.

 

מטעם הנתבעת הוגשו הראיות הבאות:

חוקת עבודה (ינואר 1995), החלה על כל עובדי הנתבעת – נ/1.

כתב התחייבות בלתי חוזר, עליו חתמה התובעת, נושא את התאריך 13/4/95 – נ/2.

מכתב מיום 8/11/00 ששלח מר גבע למר בירן ציקי  שעניינו:"לילך יונה – חשד להוצאת פירוט שיחות" – נ/3.

מכתב הנושא את התאריך 29/9/03 הממוען לגב' עינת רום מ"עדי כהן" – נ/4.

מכתב ממר קרקו למר גבע, (ללא ציון תאריך) שעניינו "דו"ח בדיקת תלונות לקוחות – לילך אלול" – נ/5.

טופס בדיקת פוליגרף עליו חתמה התובעת, בטרם נבדקה – נ/6.

סיכום שיחת שימוע בנוכחות הגב' רום, הגב' איינהורן והתובעת, הסיכום נושא את התאריך 16/11/05 והמתייחס לשימוע ולבדיקת פוליגרף שנערכו לתובעת ביום 15/11/05 – נ/8.

מכתב הפסקת עבודה הממוען לתובעת, נושא את התאריך 16/11/05 – נ/9.

מזכר פנימי, הממוען אל "אבנר רביב – ביטחון", הנושא את התאריך 2/8/98 – נ/10.

שלושה מכתבים – נ/11:

מכתב הממוען ל"אריה – מחלקת ביטחון פלא-פון" מאת "חיים מאיו – קרית שמונה", במכתב מועלות טענות כנגד התובעת והוא אינו נושא תאריך.

מכתב שאינו ממוען לאיש, מאת "שרון פרץ", המציג עצמו במכתב כמי שהתחיל לעבוד בנתבעת בתאריך 26/12/96 כמאבטח בסניף בקרית שמונה, המכתב אינו נושא תאריך.

מכתב הנושא את התאריך 9/8/98, הממוען ל"מח' ביטחון" מאת "איריס קנדיוטי".

מסמך עליו רשומים מספרי טלפון ושמות, לרבות השם:"יפרח ציון", מדובר במסמך שעמד בבסיס תלונתה של הגב' מירי אסולין – נ/12.

מכתב התלונה של הגב' מירי אסולין, ממוען ל"אריה קרקו", נושא את התאריך 22/10/00 – נ/13.

מכתב עליו חתומה "שגב נורית", הנושא את התאריך 22/10/00 ועניינו תלונתה של הגב' אסולין (הגב' שגב הינה אחותה של הגב' אסולין) – נ/14.

פלט עם פירוט שיחות פלאפון, לגבי התאריכים 10/10/00 עד 11/10/00. המסמך נושא את התאריך 19/10/00 והוא מתייחס למכשיר פלאפון שהיה בחזקת התובעת – נ/15.

מכתב המופנה אל "אגף ביטחון מר קרקו אריה", בעניין "אירועים חריגים במפ"א קרית שמונה", בסוף המכתב רשום "קדוש אדוה". המכתב אינו נושא תאריך – נ/16.

מכתב המופנה אל "מר אריה קרקו", נושא את התאריך "21/10/04" שעניינו "הגשת תלונה מסודרת סמשרדך נגד עובדי חברת פלאפון בסניף בקרית שמונה המנוהל על ידי הגב' לילך אלול", בסוף המכתב רשום "רמי מאמו" – נ/17.

דו"ח כניסות למסך – נ/18.

שני מכתבים – נ/19:

מכתב המופנה אל "קרקו אריה", שעניינו:"ממו רמי" והנושא את התאריך 10/1/05. בסוף המכתב רשום "דוד דוד".

מכתב המופנה אל "קרקו אריה", שעניינו:"כניסה לפירוטי שיחות" והנושא את התאריך 12/1/05. בסוף המכתב רשום "נועה תמרי".

מכתב המופנה אל "מר יעקב גולדברג מנכ"ל חברת פלאפון", שעניינו "זימון פגישה איתך דחופה", הנושא את התאריך 18/5/05. בסוף המכתב רשום:"רמי מאמו" – נ/20.

קלטת שיחת הטלפון והתמליל השיחה שקיים מר קרקו עם מר בן סימון ועם הגב' אורייט כהן – נ/21.

צילום עדותו של מר בן סימון, מיום 7/11/05,כפי שתועדה על ידי מר קרקו ותמלילה – נ/22.

העתקי קלטות שיחות הטלפון שערך מר קרקו עם מר בן סימון בני (אח של מר אייל בן סימון) ועם גב' דגנית, ותמליליליהן – נ/23.

העתק קלטת עדותו של מר יואב טיבי, מיום 7/11/05, כפי שצולמה על ידי מר קרקו ותמלילה –  נ/24.

תמצית רישום מרשם החברות, המתייחס לחברת "פנטזי מסעדות בע"מ", אשר אחד ממנהליה, כך לפי הרישום הינה התובעת – נ/25.

"סיכום ביניים" שערך מר קרקו בקשר לנוכחותה של התובעת במקום עבודה ובמקומות אחרים – נ/26.

תיעוד "שיחת הבירור" שערך מר קרקו עם התובעת, ביום 15/11/05 ותמלולה של השיחה – נ/27.

קובץ הנחיות ביטחון ואתיקה עסקית של הנתבעת – נ/28.

מכתב ממשטרת ישראל למר קרקו, שעניינו "סיום החקירה בעניינך בתיק מס פא1879/05", נושא את התאריך 26/2/07 – נ/29.

מכתב המופנה אל "מנכ"ל פלאפון" שעניינו "הבעת הערכה לסניף פלאפון בקרית שמונה", נושא את התאריך 25/7/02. בסוף המכתב רשום "כהן יואב" – נ/30.

ההודעה שנגבתה מהתובעת במשטרה, ביום 29/12/05 – נ/31.

ההודעה שנגבתה ממר קרקו במשטרה, ביום 28/1/07 – נ/32.

 

10.     טענות ב"כ התובעת, בקצרה

 

א.      פיטורי התובעת נבעו מחמת סירובה להיענות להצעות, איומים והטרדות מיניות בלתי פוסקות של קב"ט הנתבעת – מר קרקו.

ב.       הטרדותיו המיניות של מר קרקו, כלפי התובעת היו הן במילים והן ברמזים וזאת בין היתר במהלך טקס השקת מותג חדש של הנתבעת, אירוע שהתקיים בסופרלנד בחודש מאי 2004 (להלן:"סיפור סופרלנד") והן ביום 15/11/05 בטרם היכנסה של התובעת ל"שיחת הבירור" שערך לה מר קרקו (להלן:"סיפור השחף").

 

ג.       הנתבעת ידעה היטב אודות ההטרדות המיניות של מר קרקו אולם מסיבות תמוהות ובלתי ברורות בחרה לשקוט על שמריה, לא לעשות כנגד מר קרקו דבר ולימים לפטר את התובעת.

ד.       התובעת פוטרה מעבודתה, שלא כדין, במחי יד, לאחר שמר קרקו הביא בפני הנתבעת "תיק" כנגד התובעת, אותו בנה בזמן רב ובסבלנות, כחלק ממסע נקמה שלו כנגדה, מחמת סירובה להעתר להצעותיו המיניות.

ה.      התובעת, הצליחה להוכיח כי כל טענותיו של מר קרקו כנגדה הינן בגדר בדיה ואין בבסיסן דבר וחצי דבר, כשהנתבעת במקום לבדוק את מר קרקו ומניעיו, הלכה שבי אחריו ושיתפה עימו פעולה בכך שפיטרה את התובעת על לא עוול בכפה.

 

ו.        פיטורי התובעת באו לעולם, ללא כל סיבה ולמרות היותה עובדת מצטיינת ומבלי שנערך לה שימוע כדת וכדין ומבלי שהובהרו לה סיבות פיטוריה.

ז.       התנהגותו של מר קרקו מהווה הטרדה מינית כאמור בחוק הטרדה מינית התשנ"ח – 1998 וזו של הנתבעת כפגיעה על רקע הטרדה מינית כאמור בסעיף 7 לחוק הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988, משכך ראויה התובעת לסעד כספי של פיצויי (בגין רכיבים אלו) בסכום שלא יפחת מסכום של 400,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית הוצמדה כחוק מיום פיטוריה ועד ליום תשלומם בפועל.

 

ח.           התובעת זכאית לשוב לעבודה בתנאים שסוכמו בין הצדדים.

11.        טענות באת כח הנתבעת, בתמצית:

א.      מדובר בתביעה שכל כולה ניסיון לייצר ולשכנע את בית הדין בקיומה של מציאות הפוכה, שבה מתהפכים היוצרות – התובעת שנתפסה במעשים בלתי חוקיים הופכת עצמה ל"קורבן" למעשי הטרדה והתנכלות.

ב.       התובעת לא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג מטרותיה, לרבות ניסיון לפגיעה קשה בשמו הטוב, פרנסתו וחייו האישיים של זולתה.

ג.       התובעת פוטרה כדין, עקב חשד כבד ומבוסס לביצוע מעשים חמורים ואובדן האמון בה, בין היתר בהוצאת פירוטי שיחות בניגוד לנהלים ולכללים החלים על עובדי הנתבעת, כאשר הדבר מהווה הפרת משמעת חמורה, בתלונות של עובדים לשעבר כנגדה, בדיווח כוזב, לפיו נמצאה היא בקרית שמונה, בעבודה, בעוד שבפועל הייתה בראש פינה.

ד.       ביום 15/11/05 נערכה לתובעת שיחת בירור עם מר קרקו ובהסכמתה נערכה לה, עוד באותו יום, בדיקת פוליגרף, בה נמצאה דוברת שקר.

 

ה.           לתובעת נערך שימוע כדין.

 

ו.        התובעת לא התלוננה על הטרדה מינית בפני הממונים עליה, כשהפעם הראשונה בה העלתה טענתה להטרדה מינית, היתה דקות קצרות לפני הדיון בצו מניעה, דיון שהתקיים ביום 21/12/05.

ז.       התובעת נשאלה, מפורשות, על ידי המומנה עליה אם הוטרדה על ידי מר קרקו, והשיבה על כך בשלילה.

ח.           התובעת אינה אמינה ואין להאמין לגרסתה.

ט.      העובדה שמר יואב כהן, בן זוגה של התובעת, בתקופה הרלוונטית לתביעה, לא הגיע, בסופו של יום, להעיד ומשום כך נמשך תצהירו, מחלישים את גרסת התובעת.

י.       העיתוי בו בחרה התובעת להעלות את טענתה להטרדה מינית, והנימוקים שנתנה לעיתוי זה, מלמדים על מופרכות הטענה.

 

האם הוטרדה התובעת על ידי מר קרקו, כטענתה?

 

12.        המסגרת הנורמטיבית

א.      בתיק עב(נצ) ג'אנט עבאס נ. רשות העתיקות (16/6/08) נערך ניתוח מפורט ומעמיק של סוגיית ההטרדה המינית. מאחר ומצאנו כי ההתייחסות לסוגיה רלוונטית עד מאוד למקרה שלפנינו, יובאו להלן, חלקים נכבדים מפסק הדין הנ"ל.

בחינת יסודות ההטרדה המינית בכלל ובמקום העבודה בפרט הינה רלוונטית לצורך הכרעה בסוגיה שלפנינו. יסודות אלו נקבעו ופורטו באריכות בפסק דינו המקיף של בית הדין הארצי מיום 26.3.08 (ע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני (להלן: "פרשת פלונית").

בנקודה זו, נביא, כלשונם, חלקים מפסק הדין שיש בהם כדי להוות את התשתית לקביעותינו בסוגיה שלפנינו בהתבסס על העובדות שנקבע להלן. אולם קודם לכן, נביא את הוראות החוק והתקנות הרלוונטיות.

סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן:"החוק") קובע את הגדרות המונח "הטרדה מינית" וסעיף 4 שלאחריו קובע את האיסור לביצוע מעשה שיש בו הטרדה מינית:

            "3.   (א)     הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

(1)     סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם   נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

(2)     מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

(3)     הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;

(4)     התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;

(5)     התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;

(6)     הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ו), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:

             (א)       …….

             (ב)        ……..

(ג)      לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות;

                      …

                 4.         לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו".

סעיף 6 לחוק קובע את היותה של הטרדה מינית עוולה אזרחית:

"6.     (א)      הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות,

והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה.

(ב)     בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק…".

וסעיף 7 שלאחריו, דן באמצעים שעל המעביד לנקוט כדי להביא למודעות העובדים את עיקרי החוק ואת האיסורים הנגזרים ממנו:

"7.     (א)      מעביד חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות

העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו:

(1)     לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה;

(2)     לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מיני או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות.

(ב).    מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א) לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שענינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעביד (להלן-תקנון); המעביד יפרסם את התקנון בין עובדיו.

(ג).     מעביד שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעלווה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שיוון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי עבודה.

(ד)     שר המשפטים, בהסכמת שר העבודה והרווחה ובאישור הוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת, יקבע –

(1)     כללים לביצוע חובות המעביד על פי סעיף זה; כללים כאמור יכול שיהיו כלליים או לפי סוגים של מקומות עבודה, ענפי עבודה או מקצועות;

(2)     תקנון לדוגמה שישמש דוגמה למעביד (להלן-תקנון דומה).

(ה)     לצורך קיום חובותיו של המעביד לפי סעיף קטן (ב), יערוך המעביד בתקנון לדוגמה את ההתאמות הנדרשות…..".

ואכן השר התקין תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד), תשנ"ח-1998 ובהן פירט את דרישותיו מהמעביד באשר ליישום הוראות החוק. להלן נביא מהוראות התקנות ככל שאלה תידרשנה לנו לצורך קביעת אחריותה של הרשות בהתאם לדרישות המחוקק.

ב.       ומכאן לדבריו של בית הדין הארצי בפרשת פלונית, שיש בהם כדי להתוות את דרכנו בניתוח נסיבות המקרה מושא התביעה דנן.

                        בית הדין פתח בשאלת היסוד "הטרדה מינית – מהי?", ועל כך השיב:

"מבחינה משפטית אין הגדרה אחת אוניברסלית מקובלת ומוסכמת למונח "הטרדה מינית". יש מדינות בהן החקיקה כוללת הגדרה קצרה וצרה, ויש שבהן הגדרה רחבה…

בעניין זה כבר נקבע, כי בגדרו של המושג "הטרדה מינית" נכללים סוגים שונים של מעשים אסורים וקיימת קשת רחבה של מקרים במדרג חומרה שונה".

בית הדין ממשיך ודן בהטרדה מינית המתבצעת במסגרתם של יחסי עבודה:

"לענייננו, בהטרדה מינית המתבצעת במסגרת יחסי העבודה, תוך ניצול מרות, נזנחה הדרישה להראות את חוסר העניין של המוטרד באותה הטרדה. זאת, כאמור, נוכח העוּבדה שמערכות יחסים במסגרת יחסי העבודה, הכוללים יחסי מרות, יכולות להוות קרקע פוריה לניצול בעל אופי מיני של הכפוף, ובמציאות קיים אכן אחוז גבוה של הטרדות מיניות במקום העבודה. במקרים אלו, התלות הכלכלית והמקצועית של העובד בבעל המרות – המטריד, עלולה להרתיע אותו מלהראות לממונה עליו שאיננו מעוניין באותם מעשים, המהווים הטרדה מינית…

החוק מבקש להציב נורמות התנהגות ראויות ומחמירות במקום בו קיימת מערכת יחסים אשר מעצם מהותה וטיבה מוּעדת לניצול. זאת, על מנת להרתיע ממונה במקום עבודה מלבצע בכפוף או בכפופה לו מעשים אשר יכולים לעלות כדי הטרדה מינית. אולם, בּה בעת שהוכחה העילה, נתונה לממונה "המטריד" גם האפשרות להוכיח כי לא בהטרדה מינית עסקינן".

בית הדין הארצי מנתח את רכיבי הסעיף בחוק תוך שהוא מתייחס לכל אחת מדרישות המחוקק המוזכרות בסעיף:

"השאלה איזו התנהגות היא התנהגות המטרידה מינית היא שאלה רחבה ומורכבת, אשר התשובה עליה לא תמיד תהא אחת ונכונה לכלל המקרים. על מנת להשיב על שאלה זו יש להיעזר בכלים פרשניים שונים, ולבחון פרמטרים שונים.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בן אשר (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ. בן אשר פ"ד (ב) 650), אשר ניתן עובר לקבלתו של החוק למניעת הטרדה מינית בכנסת, פורטו בהרחבה המבחנים לקביעת הטרדה מינית, ולפיהם ברור שהטרדה מינית היא התנהגות המחייבת מעשה של הטרדה בעל אופי מיני; הטרדה מינית יכולה להיות אישית או סביבתית; יכול שתהא בדרך של הטרדה גופנית או בדרך מילולית; ויכולה להופיע ברמות חומרה שונות, אם כי צריך שתהיה בה פגיעה ממשית.

            …

הטרדה -מינית כלפי עובדת, הנעשית תוך ניצול מרות, בדרך של התנהגות המפורטת בסעיפים 3(א)(3) או 3(א)(4) לחוק היא כזו שנעשתה "במסגרת יחסי עבודה".

"מסגרת יחסי עבודה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"מקום העבודה, מקום אחר שבו מתנהלת פעילות מטעם המעביד, תוך כדי העבודה, או תוך ניצול מרות ביחסי העבודה בכל מקום שהוא" .

הגדרתו של המונח "מסגרת יחסי עבודה" היא הגדרה רחבה, הכוללת בתוכה לא רק את מקום העבודה, אלא גם מקומות אחרים, הקשורים באופן ישיר או עקיף לעבודה. ההנחה העומדת בבסיס ההגדרה הרחבה היא שהטרדה מינית נעשית, בדרך כלל, במעמד אינטימי וללא עדים, ועל כן לא תמיד תתרחש במתחם הרגיל של העבודה, בו מצויים עוד אנשים.

 

יסוד ניצול המרות ביחסי העבודה הוא היסוד המייחד את איסור ההטרדה המינית ביחסי עבודה, מהטרדה מינית על סוגיה.

מהי מרות? – כבר נפסק כי "מרות במשמעותה הפשוטה היא שליטה של הממונה על מי שכפוף לו. מרכיב המרות כולל בחובו גם השפעה וסמכות עקיפה ואינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד"(עש"ש 4790/04 מדינת ישראל נ. אברהם בן חיים, .. 25.5.05).

ככלל, הגישה הנוהגת בבחינת השאלה האם ממונה "ניצל את מרותו" צריכה להיעשות בשים לב למכלול נסיבות העניין וההקשר בו המעשים התבצעו.

על כן, "ככל שפערי הכוח והפרשי הגילאים בין הממונה לכפוף לו גדולים יותר; ככל שלממונה יכולת השפעה ניכרת יותר על מעמדו או עתידו של העובד; וככל שהיוזמה לביצוע המעשים המיניים נתונה בידיו של הממונה; כך עשויה להתבקש המסקנה כי המעשים המיניים היו בגדר ניצול יחסי המרות; כל זאת, מבלי למצות את השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין אשר ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

 

                   ונחתום בהתייחסותו של בית הדין שם לשאלת רמתו של נטל ההוכחה הנדרשת בסוגיית הטרדה מינית:

"בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה במשפט אזרחי שעילתו הטרדה מינית הוא כנטל ההוכחה הדרוש בתביעה אזרחית…

גם לאחר חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית נדרשו  בתי הדין לעבודה לשאלת נטל ההוכחה הדרוש להוכחת הטרדה מינית. בפסק הדין בעניין עד"מ 1006/01 נאזי שהרי – יעקב רוגל, פד"ע לח 481 נקבע באופן מפורש כך:

"מידת ההוכחה הדרושה כדי להוכיח הטרדה מינית היא כהוכחה הדרושה בהליך אזרחי רגיל: על בית הדין להשתכנע, כי אכן התקיימה הטרדה מינית. (ראה גם: עש"מ 6713/96 מדינת ישראל – בן אשר, פ"ד נב (1) 650; עע 300376/97 חברה פלונית בע"מ – אלמונית [פורסם בנבו]; עע 300258/97 חנן – המועצה המקומית מנחמיה, פד"ע לז  645).

לסיכום, לאור ההלכה הפסוקה ובהתחשב בכל אמור לעיל, אף דעתי היא כי בתביעה מכח החוק למניעת הטרדה מינית, כפי שהובאה בעניין זה, נטל ההוכחה כמוהו כנטל הנדרש בתביעה אזרחית רגילה".

13.        גרסת התובעת

 

במסגרת סעיף 6.1 לתצהירה, הצהירה התובעת כי:"ההטרדה המינית שביצע קרקו כנגדי. מצאה ביטוי, בין היתר, בהתנכלות בלתי פוסקת מצידו של קרקו ולחצים אדירים שהפעיל עלי, למען תענה (כך במקור. א.י.) להצעותיי (כך במקור. א.י.) המגונות ואקיים עימו יחסי מין בהסכמה".

במסגרת חקירתה הנגדית העידה התובעת כי "..חשוב לי לציין שאני הייתי בקרית שמונה וקרקו היה בת"א ולכן ההטרדות התרחשו רק כשנפגשנו. הוא לא היה בסביבתי כל הזמן" (עמ' 56 שורות 9-8 לפרוטוקול).

בהתייחס לסעיף 6.1 לתצהירה נשאלה, התובעת, במסגרת חקירתה הנגדית, שאלות רבות. להלן השאלות והתשובות:

"ש.    בעמ' 3 סעיף 6.1 לתצהירך, את אומרת שקרקו הפעיל עליך "לחצים אדירים שתעני להצעותיו המגונות ותקיימי איתו יחסי מין בהסכמה.." כמה פעמים הוא הציע לך

ת.     כל פעם כשהיינו נפגשים

ש.    כמה פעמים זה היה

ת.     בפעמים שהייתי מגיעה לת"א

ש.    כל פעם שהיית מגיעה לת"א

ת.     כן. בצורה זו או אחרת כן.

ש.      מה זאת אומרת בצורה זו או אחרת, את אמרת שהגעת לתל אביב פעם או פעמיים בשבוע,

ת.     לפעמים יותר לפעמים פחות.

ש.      בכל אחת מהפעמים האלה הוא הציע לך לקיים איתו יחסי מין בהסכמה.

ת.     בצורה כזאת או אחרת כן.

ש.    מה פירוש בצורה כזאת או אחרת.

ת.     במילים שלו, בסגנון שלו בהתבטאויות שלו.

ש.    הוא אמר לך שהוא רוצה שתשכבי איתו.

ת.      הוא אמר שהוא יחכה לי בפינה "אני בן זונה, אני אזיין אותך" כל מיני.

ש.      כשאת אומרת בתצהיר שלך שהוא הפעיל עליך לחץ לקיים איתו יחסי מין בהסכמה אתה מתכוונת שהוא אמר את הדברים שאת ציטטת פה.

ת.      הוא אמר דברים שלא משתמעים לשני פנים. לא כל גבר בבניין היה מחמיא לי בשיחה על גודל על החזה שלי ואיך שאני נראית.

ש.    וזה מבחינתך "הציע לי לקיים עימו יחסי מין בהסכמה"

ת.     זה ועוד דברים אחרים שכתבתי.

ש.      את אומרת שהוא הפעיל עליך לחצים אדירים איך הוא עשה זאת.

ת.     בכל האמרות שלו, זה לא היה לחצים פיזיים.

ש.      הוא אמר לך פעם במילים מפורשות "אני רוצה לשכב איתך"

ת.     כן.

ש.    מתי?

ת.     באחת מהפעמים.

ש.    בתל אביב או בקריית שמונה.

ת.     תל אביב".

ב"כ הנתבעת: מבחינתו תל אביב וגבעתיים זה היינו אך לצורך הדיון, הכוונה לבית פלאפון.

ש.    מה הייתה התגובה שלך.

ת.      מה נראה לך?  מה הייתה יכולה להיות התגובה שלי השפלתי מבט והמשכתי. אני לא נלחמתי בזה כי ידעתי שאם אעשה זאת אני אמצא את עצמי בחוץ ואני ידעתי שאני לא יכולה להיות בחוץ כי אני מפרנסת לבד את הילד שלי.

ש.      הוא תופס אותך במסדרון עוצר אותך ואומר לך "אני רוצה לשכב איתך"?

ת.      אני לא יודעת אם זה היה במסדרון. הוא מסתובב בכל הבניין, אני לא זוכרת איפה זה היה, זה לא היה מקרה אחד, היו כל מיני אמרות של השתמעו לשני פנים.

ש.      את אמרת לפני רגע שאת זוכרת מקרה אחד שהוא אמר לך שהוא רוצה לשכב איתך, איפה התרחש המקרה הזה.

ת.     בגבעתיים.

ש.    איפה זה היה

ת.     באחד המסדרונות.

ש.      אז הוא חולף על פניך ואומר לך שהוא רוצה לשכב איתך ואת מרכינה ראש משפילה מבט וממשיכה הלאה.

ת.      הוא מוצא את התזמון הנכון, לא בדיוק חולף על פניי במסדרון. או שאני עומדת רגע או ש.. כן.

ש.    לא הבנתי את התשובה.

ת.      אם אני נעמדתי לרגע ומנסה להיכנס לאיזה משרד אז זה נעשה בזמן הזה.

ש.      מאחר ואין לך חדר בבית פלאפון בתל אביב, זה אומר שכל אחד מהמפגשים האלה שאת טוענת שקרו התרחשו או בתוך חדר של עובד אחר, או בשטחים ציבוריים.

ת.     בשטחים ציבוריים.

ש.      ואת אומרת בתדירות של פעם פעמיים בשבוע, קרקו היה מקדיש זמן להתחבא ולתפוס אותך ולומר לך את הדברים?

ת.      הוא לא צריך להתחבא זה היה התפקיד שלו להסתובב בבית פלאפון, לשאלתך מדובר במבנה של 6 קומות. שלרוב הוא נמצא בכניסה.

ש.    קרקו נמצא בכניסה.

ת.     כן. לשאלתך בלובי.

ש.    והאירועים האלה שאת טוענת התרחשו בלובי.

ת.     לפעמים בלובי, תלוי באיזה קומה התרחשה הפגישה.

ש.      במשך שנתיים בתדירות של פעם פעמיים בשבוע לפחות, כל פעם שאת בבית פלאפון

ת.     זה יכול להיות פעם בשבועיים, תלוי מתי הייתי שם.

ש.      אורב לך קרקו ותופס אותך בשטחים ציבוריים כולל בלובי בבית פלאפון, ומציע לך הצעות מגונות ומפעיל עליך לחץ לקיים איתו יחסי מין? ואף אחד לא שומע את זה חוץ ממך?

ת.      רק אני שמעתי את זה, הוא דאג שרק אני אשמע. רצית שהוא יבוא להציע לי את זה ליד החברות והמנהלות שהיו על ידי.

ש.      אני הייתי שם כמה פעמים בלובי יש תנועה ויש שם אנשים שיושבים קבוע. הוא בא ואמר לך את הדברים האלה שם? אמרת שבין היתר הוא הציע לך את הדברים שם בלובי או בשטחים ציבוריים אחרים ואף אחד לא שומע ולא רואה.

ת.     לא.

ש.    כמה עובדים בערך יש בבית פלאפון את יודעת.

ת.     4,500? בבניין אני לא יודעת.

ש.    בוודאי כמה מאות נכון לומר.

ת.     כן.

ש.      אני מניחה שאם התרחשו אותם אירועים שאת מתארת אז את בוודאי נסערת מהדברים או שאת מגיבה בקור רוח

ת.      לא מגיבה בקור רוח, פשוט ממשיכה. אני מסתגרת עם עצמי.

ש.      קרקו בא כקלגס ואומר את הדברים האלה ואת כל הזמן מרכינה את הראש, את לא נסערת, לא בוכה, לא כועסת.

ת.      כועסת עם עצמי ואפילו לא מעיזה לחשוב על זה בקול עם עצמי כי אני יודעת מה היה קורה אם הייתי מוציאה את זה החוצה, ועובדה שכאשר הוצאתי את זה החוצה אני עומדת פה היום. בדיעבד אולי היה עדיף לשתוק.

ש.      את טוענת שהסיבה שפוטרת זה בגלל שהתלוננת על הטרדה מינית.

ת.     כן" (מעמ' 56 שורה 27 לפרוטוקול עד עמ' 59 שורה 10).

יש להדגיש כי בהמשך חקירתה הנגדית משנשאלה התובעת האם בתקופה שממאי 2004 ועד לחודש 8/05 "נמשכות ההטרדות המיניות" (עמ' 60 שורות 22-17 לפרוטוקול) היא מבהיר:"כן. חשוב לי להדגיש שזה לא היה על בסיס יומיומי כי זה לא מישהו שעבד איתי באותו משרד" (עמ' 60 שורה 23 לפרוטוקול) ובהמשך משנשאלה:"אבל פעמיים בשבוע" (עמ' 60 שורה 24 לפרוטוקול) היא השיבה:"זה יכול להיות גם פעם בחודש" (עמ' 60 שורה 25 לפרוטוקול).

במסגרת סעיף 6.2 לתצהירה, הצהירה התובעת על דוגמא לאירוע:

"כך לדוגמא, באחת הפעמים בהן ביקר קרקו בסניף בו עבדתי בקרית שמונה. הציע לי קרקו בטון מאיים כי'אלך לאכול איתו צהרים לבד' והוסיף 'בואי, בואי נעשה סיבוב' 'בואי בואי אני אקח אותך לבד איתי במכונית'. למותר לציין כי סרבתי.

קרקו אף המתין במכוון לשעת כושר , עת נהיה בארבע עיניים, על מנת להציע לי לקיים עימו יחסי מין וכשסירבתי, נהג לאיים עלי כי הוא 'בן זונה' ועל סירובי הוא 'יזיין אותי ואף יחכה לי בפינה'".

כפי שניתן לראות בעמודי הפרוטוקול שצוטטו לעיל, התובעת העידה לפנינו גם על האמור  בסעיף 6.2 לתצהירה.

במסגרת חקירתה הנגדית העידה התובעת כי ההטרדות המיניות שהטרידהּ מר קרקו היו מילוליות וזאת למעט שני מקרים בהם הוא הטריד אותה גם פיזית (עמ' 60 שורות 34-30 לפרוטוקול).

 

אירוע הסופרלנד

במסגרת סעיף 6.3 לתצהירה של התובעת היא הצהירה על שאירע בסופרלנד:

"דוגמא נוספת היתה בחודש מאי שנת 2004, במהלך טקס השקת מותג חדש של פלא-פון, ב"סופרלנד" בראשון לציון. בעוד אני עולה במדרגות, תפס קרקו בזרועי בכח, הסתכל לכיוון החזה שלי ואמר לי 'יא חביבי איזה גודל..עכשיו שאת גרושה אפשר חופשי…'.

אין דרך לתאר את הבושה והאימה שחשתי, אולם אני התעשתי ואמרתי לקרקו שיעזוב את ידי ויתייחס אלי בכבוד לו אני ראויה, בתגובה השיב קרקו:'אל תדאגי, העולם קטן אני אחכה לך בפינה'".

במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת על אירוע סופרלנד:

"ש.    אירוע הסופרלנד שהתרחש במאי 2004, זה האירוע שהיה מיועד לכל עובדי פלאפון.

ת.     נכון.

ש.      האם זה נכון שהערב היה מחולק לחלק ראשון שבו היה בילוי במתקני הסופרלנד וחלק שני באמפי שנמצא שם.

ת.     כן.

ש.      אני מפנה אותך לתיאור שלך של האירוע עמוד 3 סעיף 6.3 לתצהירך, את אומרת שהאירוע התרחש על מדרגות, האם הכוונה למדרגות באמפי.

ת.      כן. אני חושבת שאת האמפי בנו במיוחד לאירוע הזה. אלה מדרגות לא רגילות. עולים ולא רואים מה מחכה למעלה. זה נכון שזה מדרגות בין שני גושי מושבים.

ש.      שהאירוע הזה מתרחש יש סביבכם אנשים נוספים

ת.      כן.

ש.      למעשה נמצאים שם עובדים שמגיעם להתכנסות באמפי.

ת.      כן.

ש.      מישהו מהם שמע וראה את האירוע.

ת.      לא שאני יודעת". (מעמ' 70 שורה 30 לפרוטוקול ועד עמ' 72 שורה 10).

גם במסגרת הודעתה במשטרה (נ/31) סיפרה התובעת על האירוע:

"..היה מקרה לפני שנתיים בו פגשתי בו בכנס של העבודה בראשון לציון בסופרלנד ושם פנה אלי ואחז לי בחוזקה בידי ואמר לי כאשר הוא מתבונן לכיוון החזה שלי "יחביבי איזה גודל ועכשיו כשאת גרושה אפשר חופשי' אני בתגובה הסרתי מעלי את ידו ואמרתי לו תוריד את הידיים שלך ממני ואל תתקרב אלי ותכבד אותי כמו שאני מכבדת אותך. ואז הוא מילמל העולם קטן אנחנו עוד ניפגש" (עמ' 1 שורות 21-15 לנ/31).

אירוע השחף (האירוע מיום 15/11/05)

 

במסגרת סעיף 6.4 הצהירה התובעת על אירוע השחף:

"גם ביום פיטוריי, לא בחל הקרקו באמצעים והטריד אותי מינית באותו היום, לבשתי חולצת וי בצבע לבן. בשד הימני שלי, ישנו קעקוע בצורת שחף. אני, המתנתי בפינת הקפה בפלא-פון, במצויה בחדר רגיל, שהכניסה אליו צרה. כשיצאתי מהחדר, על מנת לגשת לבדיקת הפוליגרף, נצמד אלי קרקו, שלח את ידו אל שדי ואמר 'אופס, השחף עף…אוי תזהרי שהוא לא יעוף' אני שנחרדתי ממעשהו הנלוז של קרקו ומהפגיעה והעלבון, עזבתי את החדר במהירות".

במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת על האירוע הנ"ל:

"ש.    את אומרת בתצהיר שלך בעמ' 4 סעיף 6.4, שאותו אירוע שנקרא לו לצורך הדיון אירוע שחף, את אומרת שהאירוע הזה מתרחש כשאת יוצאת לבדיקת הפוליגרף

ת.      האירוע הזה קורה כשאני יצאתי מהקפיטריה שם הוא ביקש ממני להמתין.

ש.      זאת אומרת שלפני הישיבה אצלו במשרד.

ת.      כן

ש.      אז מה שכתובת בסעיף 6.4 בתצהיר שלך זה לא נכון, האירוע התרחש לפני בדיקת הפוליגרף

ת.      נכון. הוא התרחש לפני השיחה הראשונה אצל קרקו.

ש.      פינת הקפה המדוברת נמצאת מחוץ לאגף הבטחון נכון.

ת.      כן

ש.      וזאת פינת קפה שמשותפת לחצי קומה.

ת.      נכון. ולשאלתך היא לא שייכת רק לאגף הביטחון אלא משותפת לקומה.

ש.      החדר ליד פינת הקפה זה שירותים שמשותפים לקומה, הכניסות הן לא אחת ליד השניה.

ת.      הן לא צמודות ממש. לשאלתך אני לא זוכרת אם הקיר משותף אבל אני לא זוכרת אם פינת הקפה צמודה לשירותים. אני מסבירה, מדובר במסדרון צר מאגף ביטחון, כאשר באים מאגף ביטחון יש שירותי גברים או נשים אני לא זוכרת מה קודם, ואז ממשיכים עוד שלושה או חמישה מטר אני לא יודעת להעריך, ואז פינת הקפה.

ש.      אבל הכניסה לפינת הקפה והכניסה לשירותים פונות לאותו מסדרון.

ת.      כן

ש.      והאורך של המסדרון הוא בערך 10 מטרים

ת.      אולי קצת יותר.

ש.      בעצם המסדרון הזה מחבר בין שני חלקים של הקומה, בקצה אחד שלו יש את הכניסה לאגף ביטחון ובקצה השני שלו יש אגף משאבי אנוש נכון.

ת.      רכב או משאבי אנוש. זה לא מעבר ראשי אלא מעבר צדדי. המסדרון אינו רחב. אולי 2 מטר או 2.5 מטר רוחב אולי פחות. אני חושבת שזה מהדוכן עד העמדה של השופטים. אולי זה 1.20 מטר אבל יכול להיות שזה יותר.

ש.      את אומרת שהמעשה עצמו מתרחש בכניסה לפינת הקפה.

ת.      ביציאה לחקירה, אבל זה נכון שפיזית זה בכניסה לפינת הקפה, במפתן הדלת. זה חדר עם מכונת קפה.

ש.      אין דלת בכניסה.

ת.      אין דלת אבל יש משקוף שלהערכתי הוא צר מפתח של חדר רגיל.

ש.      כשעומד אדם במפתן הדלת, כשעמדתם במפתן הדלת, אם היה עובד עובר במסדרון לשירותים הוא היה רואה אותכם נכון.

ת.      כן.

ש.      אין עובד כזה שאת יודעת שיכול להעיד שראה אותכם.

ת.      לא שאני ראיתי. מדובר על אירוע של 2 שניות.

ש.      את יכולה להצביע איפה בערך נמצא הקעקוע שלך.

ת.      אני מראה שהוא נמצא על החזה בין הכפתור השני לשלישי בחולצה שאני לובשת עכשיו.

ש.      זאת אומרת שאת היית לבושה באותו יום בחולצה שאפשר היה לראות את הקעקוע נכון.

ת.      זאת הייתה חולצת וי שיש עליה תיקתק וזהו.

 

לשאלת בית הדין איך הוא ראה שיש לי קעקוע, אני משיבה שהחולצה לא הייתה שקופה אבל ראו חלק מהקעקוע. כלומר חלק מהקעקוע לא היה מכוסה בחולצה, אני מזכירה שהייתי לבושה לכבוד הטקס.

 

ש.      ואת מגיעה לפגישה עם קרקו אחרי שאת טוענת שבמשך שנתיים הוא מטריד אותך מינית כולל הטרדות שמתייחסות לחזה שלך לבושה בחולצה שבה הוא יכול לראות קעקוע שיש לך על השד.

ת.      הקעקוע לא על השד, אלא בצד השמאלי העליון של השד.

ש.      היית נסערת אחרי האירוע הזה.

ת.      כן. והייתי גם כועסת".(מעמ' 66 שורה 16 לפרוטוקול ועד עמ' 67 שורה 32).

גם במסגרת חקירתה במשטרה (נ/31) סיפרה התובעת על אירוע השחף:

"..ב-15/11/05 בתל אביב, כאשר הוזמנתי לחקירה אצל קרקו והוא שם אותי בפינת קפה ולאחר מכן הגיע אלי וביקש ממני להתלוות אליו ואז ביציאה מהדלת, אני רוצה לציין כי הייתי לבושה חולצת וי לבנה. ויש לי קעקוע של שחף על החזה. ואז קרקו הניח את אצבעו על החזה על השחף ואמר לי 'אופס תזהרי שהוא לא יעוף' אז בתגובה הדפתתי את ידו.." (עמ' 2 שורות 8-1 לנ/31).

14.        גרסת הנתבעת

מר קרקו

במסגרת תצהירו, הכחיש, מר קרקו, מכל וכל את שייחסה לו התובעת, ובכלל זה גם את טענותיה לענין ההטרדות – מילוליות ופיזיות כאחד.

במסגרת סעיף 114 לתצהיר, הצהיר מר קרקו:

"מעולם לא הטרדתי מינית את התובעת, מילולית או פיזית, לרבות באופן הנטען בתצהירה של התובעת. מעולם לא הצעתי או דרשתי מהתובעת לקיים עמי יחסי מין. הטענות המפורטות בפרק ב' לתצהיר התובעת הן שקר והאירועים הנטענים שם לא היו ולא נבראו, כמפורט להלן".

מר קרקו הצהיר כי על גירושיה של התובעת ידע רק בסוף שנת 2004 (סעיף 117 לתצהיר).

מר קרקו הכחיש את גרסת התובעת לענין ארוחת הצהרים ובמסגרת סעיף 118 לתצהירו הצהיר כי:

"אין יסוד לטענת התובעת, בסעיף 6.2 בעמוד 3 לתצהירה. לא אמרתי לתובעת את האמירות שמיוחסות לי שם. בפעם היחידה בה אכלתי ארוחת צהרים עם התובעת בת קורי בפ"אק"ש, הדבר היה יחד עם עוד שלושה עובדים מהמפ"א. אכלנו במסעדה בקניון בו ממוקם המפ"א ולכן לא היה צורך לנסוע ברכב".

אירוע הסופרלנד

בהתייחס לאירוע הסופרלנד הצהיר מר קרקו, במסגרת סעיף 119 לתצהירו כי:

"אירוע ההטרדה בסופרלנד' הנטען בסעיף 6.3 בעמוד 3 לתצהיר התובעת – לא היה ולא נברא.

119.1 ביום 17/5/04 קיימה פלאפון אירוע ב'סופרלנד' בראשון לציון לכלל עובדי החברה. באירוע השתתפו כ- 4,500 איש. אני ניהלתי את כל האבטחה של האירוע. מטבע הדברים , במהלך כל האירוע הייתי עסוק מאוד בניהול האבטחה במקום.

119.2 חלקו הראשון של האירוע התקיים במתקני פארק השעשועים. אחר כך התכנסו כל הנוכחים, באמפי, המצוי במקום. אני לא נמצאתי כלל באזור המתקנים.

119.3 באמפי היו מספר גרמי מדרגות רחבים שהובילו מהבמה לאורך המושבים. בחלק הערב בו העובדים הגיעו אל האמפי, אני הסתובבתי לרגלי הבמה ובצדדיה וכלל לא עליתי במדרגות האמפי.

119.4 לא זכור לי אם בכלל ראיתי את התובעת באותו אירוע (אפילו מרחוק). אך זכור לי בוודאות שלא דיברתי עם התובעת ובוודאי שלא נגעתי בה. באותו מועד, גם לא ידעתי שהיא גרושה".

אירוע השחף

מר קרקו התייחס לאירוע הנ"ל, במסגרת סעיף 120 לתצהירו:

"גם האירוע הנטען בסעיף 6.4. בעמוד 3 לתצהירה של התובעת – לא היה ולא נברא. כפי שפירטתי לעיל, אחרי שהתובעת יצאה מחדרי בסוף שיחת הבירור (סעיף 103 לתצהיר. א.י) לא ראיתי אותה עד שנפגשנו במכון הפוליגרף, כשהיא מלווה ביואב כהן ובמלווה נוסף. רק מקריאת כתב התביעה המתוקן, נודע לי לראשונה (וגם זה רק על פי דבריה של התובעת) כי יש לה קעקוע על החזה".

במסגרת סיכומי הנתבעת היא התייחסה לעובדה שבמסגרת "חקירתו רבת השעות, לא נשאל מר קרקו ולו שאלה אחת על מעשי ההטרדה הנטענים". בהמשך הסיכומים ולאחר הבהרת העובדה הנ"ל והלכותיה, סיכמה הנתבעת נקודה זו, עת ציינה:

"נדמה שהדברים ברורים ומדברים בפני עצמם – העד המרכזי מטעם פלאפון, המואשם בסדרה של מעשי הטרדה מינית והתנכלות על רקע אי-היענות להטרדה מינית, נחקר במשך שעות רבות, ולא נשאל ולו שאלה אחת ממשית, שתעמת אותו עם הכחשתו העקבית, הסדורה, הברורה והמפורטת של כל טענות ההטרדה המינית המיוחסות לו" (סעיף 34 לסיכומי הנתבעת, ההדגשה במקור. א.י.).

יש לציין כי בעמ' 3 לסיכומי הנתבעת היא ציינה את התשובה שנתן מר קרקו, עת "הוטח בו כי הוא הביא לפיטורי התובעת מאחר ולא נענתה להצעותיו המיניות".

וכך השיב מר קרקו עת נאמר לו:"מאחר והזמן קצר אני לא אוכל לשאול אותך עוד שאלות שמתבקשות, החלטת בית הדין חזקה עלי, אני אומר לך שאתה הבאת לפיטוריה של התובעת מאחר והיא לא נענתה להטרדותיך המיניות, עשית כל מאמץ להפריד בינה לבין יואב על מנת שגם הדרך הזאת תהיה פנויה, כי לא הספיק לך שהיא אם  חד הורית וגרושה, הפריע לך שיואב הוא בן זוג, לצורך כך אמרת לאורייט, שידעת שהיא משלמת לו כספים כפי שהוא העיד ידעת שהוא משתמש בסמים (בן סימון) ושהיתה גם הצעה לטיבי, הצעה כספית, כל זה ידעת והיית מוכן לעשות כל דבר שבעולם על מנת להיפרע ממנה שהיא לא נענתה להצעותך המיניות ולחיזורך" (עמ' 236 שורות 33-28 לפרוטוקול וכן עמ' 237 שורות 2-1) – :

"תודה רבה. כי אני עוד שתי דקות לא הייתי עומד בזה באמת .קשה לי עם המשפטים האלה, קשה לי מאוד אפילו. אני חושב שהם לקחו את זה כאן למקום הכי הזוי והכי שפל שאני מכיר בחיים שלי. אף אחד לא הכין אותי למכה כזאת. ועברנו כמה דברים בחיים טענה כזאת זאת השמצה זה ניסיון ליצור משהו שאני לא יכול לתאר אותו במילים. לעשות כאן סצנה על מה שזה עשה במשפחה שלי, אני לא אעשה אבל אני אספר לכם מה זה לבוא הביתה ולספר שיש בכלל טענה כזאת שצצה רק באיזה דיון בבית משפט, אני לא יודע אם מישהו מכם היה בחקירה משטרה משעה 09:00 עד 16:00 ונתתי תשובות לשאלות קשות, כל מה שנאמר כאן עלי אני יכול לומר רק דבר אחד, במשך כל הפגישות שהייתי כאן, לא האמנתי שדובר על קרקו, מספרים סיפור שאני לא מבין איך אני נכנס ללופ כאן. אפשר לספר עלי דברים מדהימים אבל זה לא הסיפורים האלה. סיפורים אחרים אני מתכוון לסיפורים מדהימים, בניתי לי שם, אין אנשים שלא מעריכים אותי. אבל בטוח שלא מפחדים ממני. עורך דין הוגן נותן צנאס לעד לענות. אני אומר לכם ששום דבר ממה שנאמר כאן לא קשור אלי, לא עניין אותי החיים הפרטיים של התובעת, היא לא עניינה אותי לא בהבט המיני ולא בכלל"(עמ' 237 שורות 16-3 לפרוטוקול).

נ/32 – הודעתו של מר קרקו במשטרה

נקדים ונציין כי מדובר בהודעה המחזיקה כשמונה וחצי עמודים, הרשומים ברצף ומבלי שנרשמו שאלות כלשהן.

במסגרת עמ' 1 שורות 25-23 נרשם מפי מר קרקו:"לגבי טענותיה של לילך, בגין הטרדה מינית כלשהי..".

בהמשך נרשם מפי מר קרקו, מתי היה העיתוי בו הועלתה, לראשונה, טענת ההטרדה המינית, כנגדו (עמ' 2 שורות 11-1 לנ/32).

בהמשך ההודעה, נרשמה התייחסותו של מר קרקו לשיחה שקיים עם התובעת ביום 15/11/05:"…בשיחה זו שנערכה בנינו ב- 4 עיניים, לא טענה התובעת שהטרדתי אותה מינית או שפעולותיי בוצעו בקשר עם מעשה הטרדה מינית" (עמ' 7 שורות 19-17 לנ/32).

בהמשך התייחס מר קרקו לאירוע השחף:"..כל האירוע המוזכר, שבו הטרדתי מינית או ביצעתי כל מעשה, באותו היום, לא היה ולא נברא ולא היה כל מפגש ביני לבין לילך מעבר לבירור שנערך אצלי וכולו מתועד…" (עמ' 7 שורות 27-24 לנ/32).

בהמשך הודעתו, נרשמה התייחסות נוספת של מר קרקו לנושא ההטרדה המינית:

"..מעולם לא הטרדתי את לילך מינית מילולית או פיסית. לא הצעתי או דרשתי מלילך לקיים עימי יחסים כלשהם. הטענות של לילך הן שקר והאירועים שמתארת לא היו ולא נבראו. הפעם היחידה שהייתי עם לילך לבד הייתה בשיחת בירור עימה וזה תועד בוידאו. בכל שנות עבודתי עד לפיטורי לילך הייתי בק"ש בין 4 ל – 5 פעמים בלבד. לילך טוענת שהתחלתי להטרידה ב – 03 ועד אז סיקרתי פעם אחת בלבד וזה היה לאחר תלונות עובדים כמו שפרטתי לעיל.

בביקור זה לילך לא היתה במקום…לא אמרתי לה את האמירות המיוחסות וכאשר אכלתי עימה צהריים בק. שמונה, זה היה עם עוד שלושה עובדים נוספים, בקניון בו נמצא מפ"א" (עמ' 8 שורות 28-22 לנ/32).

בכל הקשור לאירוע סופרלנד, נרשמה ההתייחסות הבאה מפיו של מר קרקו:

"ארוע ההטרדה בסופרלנד ראשל"צ לא היה. ב -17/5/04 פלאפון קיימה אירוע לכל עובדי פלאפון. 4,500 עובדים, ניהלתי את אבטחת האירוע הייתי עסוק באבטחה. בחלקו במתקני השעשועים ובחלקו באמפי. אני כלל לא הייתי לרגלי המדרגות לאמפי. לא זכור לי באם בכלל ראיתי את לילך וזכור לי בוודאות שלא דיברתי עם לילך וגם לא ידעתי במועד זה כי היא גרושה.." (עמ' 9 שורות 14-7 לנ/32).

הגב' איריס איינהורן

במסגרת סעיף 54 לתצהירה של הגב' איינהורן היא הצהירה כי:"כאמור, האירוע היחיד שהתובעת טענה שהתרחש בינה לבין קרקו (החורג מענייני עבודה), הוא ניסיון של קרקו "להתחיל איתה" באמירה כלשהי ב"סופר לנד". אציין כי אני איני יודעת אם אירוע זה אכן התרחש במציאות".

במסגרת חקירתה הנגדית הודתה הגב' איינהורן כי ידעה על אירוע הסופרלנד, ובלשונה:"..כי היה רק דבר אחד שידעתי עליו וזה הסופרלנד וזה הסיפור היחידי.." (עמ' 113 שורה 14 לפרוטוקול) וכן:"..ששם אני מדברת עם התובעת על זה שהיא אמרה לי רק על הסופרלנד, בשורה 5, רק על הסופר לנד ולכן אני לא אומרת שהיא שקרנית על הסופרלנד, לא היתה הטרדה מינית בעבודה…בתמליל הזה מדובר על דבר אחד שהוא בעיני, על פי הכרותי את מר קרקו, לא הטרדה מינית וגם התובעת לא הציגה את זה כהטרדה מינית" (עמ' 114 שורות 8-3 לפרוטוקול).

ת/4

 

משמיעת ההקלטה ומעיון בתמליל עולה כי התובעת שאלה את הגב' איינוהרן:"אבל את זוכרת שסיפרתי לך שהוא ניסה להטריד אותי" (עמ' 2 שורה 5 לת/4) ותשובתה היתה:"כן, כן, סיפרת לי, אין ספק" (עמ' 2 שורה 6 לת/4).

          ובהמשך:

"לילך:

איריס:כן, לי כן.

לילך:כן

איריס: לי אמרת, אין בעיה.

לילך: על הסופר לנד ו…

איריס:"רק על הסופרלנד שהוא ירד, הוא עלה, לא זוכרת" (עמ' 3 שורות 5-1 לת/4).

ובהמשך:

"לילך:עלינו, את זוכרת שבאתי לאסוף אותך מהחדר של קובי אורון ואמרת לי אל תדברי על הקטע של ההטרדה המינית, בואי נדבר על הנושא עצמו, ואז אחר כך כשישבנו איתו בשולחן העגול אז הוא שאל אותי מה, מה יכול לגרום לקרקו לחפש אותך.

איריס:אני לא יודעת, מאמיל'ה, אני לא זוכרת, אני נשבעת לך בילדים שלי אני מנסה מאז ששאלת אותי להזכר, לא זוכרת, לא זוכרת, את מבקשת ממני לזכור דברים, אני בזה, ובדרך כלל אין לי בעיה, אני מוכנה

לילך:אבל לך, את זוכרת שדיברנו על זה

איריס: לי אין בעיה, לי את דיברת איתי, סיפרתי לי, לא יודעת נכון לא נכון, אבל את דיברת איתי, זה, על זה אין ויכוח בכלל. אני מנהלת שלך, ניהלתי אותך, אני אגיד את זה, לא אגיד דברים שלא אמרת ואני לא אגיד דברים שאת כן אמרת, באותה מידה.." (עמ' 4 שורות 11-2 לת/4).

15.     דיון

במסגרת השיחה שקיימה התובעת עם הגב' איינהורן, ציינה האחרונה: "…תחשבי טוב טוב טוב מילה שלך מול מילה שלו" (עמ' 6 שורה 24 לת/4), אכן מדובר באמירה שמתמצתת את הענין.

נקדים ונציין כי לאחר ששמענו את העדויות ולאחר שעיינו בכל חומר הראיות שהוגש לתיק (לרבות ההקלטות, הסרטים, התמלולים וכו') הגענו לכלל מסקנה כי גרסתה של התובעת אמינה עלינו יותר מגרסתו של מר קרקו.

למען הסר ספק נבהיר, כבר כעת, את הנקודות הבאות:

התובעת לא הוכיחה ולמעשה אף לא טענה כי הטרדותיו של מר קרקו, היו על בסיס שבועי, חודשי או דו חודשי אבל כן שכנעה אותנו, שמעבר לאירוע השחף ואירוע הסופרלנד, היו אירועים נוספים בהם הטרידה מר קרקו, מילולית.

          לא נעלמה מעינינו טענתו של מר קרקו לענין ארוחת הצהריים בקרית שמונה – אנו סבורים כי גם אם אכן היתה ארוחה שכזו, הווה אומר ארוחה בהשתתפות התובעת, מר קרקו ועוד שלושה עובדים ממפ"א קרית שמונה, אין בכך כדי להעיד שלבד מארוחה זו, לא ניסה מר קרקו "להזמין" את התובעת, בהזדמנות אחרת, לארוחת צהריים, בלי עוד מוזמנים.

לא נעלמו מעינינו השינויים הקלים בין הגרסה שמסרה התובעת במשטרה, בקשר לאירועים הנ"ל, לבין הגרסאות שמסרה בתצהירה ובחקירה לפנינו, אולם מאחר והשתכנענו כי במסגרת תצהירה ועדותה לפנינו תארה התובעת את ההתרחשויות ביתר פירוט ולא בשינוי מהותי מהתיאור שמסרה במשטרה, לא מצאנו שיש בכך כדי לפגוע באמינותה ובמהימנות גרסתה לפנינו.

16.     האם התנהגותו של מר קרקו עולה כדי הטרדה מינית?

המחוקק הגדיר "הטרדה מינית", ככל הקשור לתביעה שבפנינו, כהצעות חוזרות בעלות אופי מיני וכן כהתייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כשאותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעותיו.

בנקודה זו יובאו חלקים נוספים מפסק הדין שניתן בתיק עב(נצ) ג'אנט עבאס נ. רשות העתיקות (16/6/08), פסק דינה המפורט והמעמיק של כבוד הנשיאה – השופטת ורד שפר וזאת מפאת הרלוונטיות שמצאנו בהם.

בכל המיוחס להטרדות הנעשות בתחום יחסי העבודה, ויתר המחוקק על הדרישה כי הניצע יראה את חוסר עניינו מההצעות (סעיף 3(א)(6)).

                   במאמרה "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?" (שנתון משפט העבודה, תשנ"ט 1999, ז', 153), דנה ד"ר שרון רבין מרגליות בצורך לקבוע מבחן איכותי שעל פיו תיבחן סיטואציה בראי החוק למניעת הטרדה מינית.

המחוקק, לדבריה של ד"ר מרגליות, הציב את מבחן "היעדר העניין" כזה שבו יש לעשות שימוש כדי לקבוע אם אירוע הנטען להיות הטרדה מינית הוא אכן כזה. על פי מבחן זה יש לסקור שני פרמטרים: האחד – הישנות ההתנהגות והשני – סירובו של הניצע.

אלא, שלדעתה של ד"ר מרגליות, לא די בכך ויש לפעול לגיבושו של מבחן איכותי הבוחן אם יש בהתנהגות עצמה התנהגות העולה לכדי הטרדה מינית, וזאת כדי להימנע מתוצאות חברתיות קשות.

ד"ר מרגליות מונה שלושה אפיקים שעל פיהם ניתן יהיה לקבוע את המבחן האיכותי:

האחד – שימוש בסעיף המטרה לחוק הקובע כי מטרתו של החוק היא 'להגן על כבודו של האדם, על חירותו ועל פרטיותו וכדי לקדם את השיוויון בין המינים'. רק התנהגות הפוגעת בכבוד, בחירות ובפרטיות ושאינה מקדמת את השיוויון, עולה לכדי הטרדה מינית.

השני – פרשנות המונחים "הצעות בעלות אופי מיני", "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו" (סעיפים 3, 3(א), 4 לחוק). במקרים מסוימים ניתן יהיה לקבוע כי לא התרחשה הטרדה מינית על אף שההתנהגות חזרה על עצמה והאדם שאליו כוונה ההתנהגות לא היה מעוניין בה, וזאת בגין העובדה כי בקונטקסט הספציפי של האירוע הנבחן לא הייתה התנהגות העולה לכדי הצעה בעלת אופי מיני או התייחסות המופנית לאדם עקב מיניותו.

השלישי – פרשנות שונה לצורך בהישנות ההצעות, כך שבמקרים השכיחים יותר יצטרך התובע להוכיח ריבוי פניות אליו כך שעצם הישנות ההצעות ותדירותן הפכו התנהגות זאת למטרידה.

גישה זו בה הולכת ד"ר מרגליות היא למעשה הגישה שבית המשפט העליון הילך בה עוד קודם לחקיקת החוק, כפי שמצאה את ביטויה בדבריו של כבוד השופט זמיר בפסק דין בן אשר (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' זוהר בן אשר, 9.3.98):

"מהי התנהגות בעלת אופי מיני? ברור שלא כל קשר בין שני המינים נושא אופי מיני: מחמאה, שיחה על נושא מיני, מגע גופני, ואפילו חיבוק או נשיקה, לא בהכרח יש להם אופי מיני. הכול תלוי בטיב היחסים שבין שני הצדדים ובנסיבות. בדרך-כלל ברור מן הנסיבות אם יש, או אין, להתנהגות אופי מיני. לעתים אין זה ברור. עם זאת, כפי שנאמר לגבי פיל, אף שקשה להגדיר אותו, כשרואים אותו, אין קושי לזהות אותו…

כדי שהתנהגות או התבטאות ייחשבו הטרדה מינית צריך שתהיה בהן פגיעה ממשית. מה משמע פגיעה ממשית? …

הפגיעה תיחשב ממשית כאשר יש בה כדי לפגוע באופן ממשי בכבוד, כגון לגרום השפלה, או כאשר יש בה כדי להעכיר את האווירה עד כדי פגיעה ממשית ביכולת לתפקד באופן רגיל ותקין כעובד או כתלמיד וכיוצא באלה. נסיבות העניין הן שקובעות אם הפגיעה ממשית עד שהיא מגיעה כדי הטרדה מינית" (ההדגשה אינה במקור).

הנה כי כן בית המשפט טרם חקיקת החוק הגדיר את ההטרדה המינית ככזו הפוגעת פגיעה של ממש וקבע שזו תיבחן לאור הנסיבות המאפיינות כל מקרה, ולא רק על פי מבחן "העדר העניין".

שאלה נוספת ששומה עלינו לבחון במסגרת דיוננו ושאותה מעלה ד"ר מרגליות במאמרה, היא מאיזו זוית ועל פי איזו אמת מידה יש לבחון את ההתנהגות המטרידה.

מסקנתה היא כי אליבא דחוק החדש שאימץ את מבחן "העדר העניין", יש לקבוע כי אמת המידה היא סובייקטיבית, כך שהאדם הניצע צריך להראות כי הוא אינו מעוניין בהצעות אלו.

מסקנה זו אינה תואמת את הגישה שנהגה בבתי המשפט טרם חקיקת החוק.

פרופסור רות בן ישראל בספרה "שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה", מציינת כי מרבית בתי המשפט שהתייחסו לשאלת הרצייה, השיבו בשלילה על השאלה אם יש להתייחס לשאלה זו בקנה מידה סובייקטיבי של המתלוננת. לדידם, יש לקבוע זאת בהתאם לנקודת הראות האובייקטיבית של האשה הסבירה (וראה עמ' 851).

גם כאן נביא מדבריו של השופט זמיר בפסק דין אשר שהתייחס לשאלה זו והשיב עליה בהאי לישנא:

"להטרדה מינית יש, כמובן, היבט סובייקטיבי. הוא משתנה מאדם לאדם. מעשה שנראה הטרדה מינית לאדם אחד, לא בהכרח ייראה הטרדה מינית לאדם אחר. המטריד והמוטרד נוטים לראות אותו מעשה בעיניים שונות. המטריד יכול להיות אדם גס רוח וקהה חושים באופן בלתי רגיל. המוטרד יכול להיות אדם רגיש ופגיע במידה יוצאת-דופן. ברור שאי אפשר להכריע במחלוקת אם מעשה מסוים הגיע כדי הטרדה מינית על בסיס ראייה סובייקטיבית מצד זה או מצד זה. העובדה שהמטריד לא התכוון להטריד, שהוא סבר כי אין בהתנהגותו משום הטרדה, ואפילו שהאמין כי התנהגותו מתקבלת בהסכמה על-ידי הצד האחר, אין בה כדי להכריע. גם העובדה שהצד האחר ראה עצמו מוטרד, אין בה כדי להכריע. המבחן המכריע הוא המבחן האובייקטיבי.

המבחן האובייקטיבי מתבסס, כרגיל, על האדם הסביר. האדם הסביר מתבקש, כביכול, להשיב על שתי שאלות. ראשית, אם ההתנהגות השנויה במחלוקת הגיעה כדי הטרדה מינית, שיש בה פגיעה ממשית, או שמא היא התנהגות, שגם אם הייתה בה פגיעה קלה, אינה חורגת מהתנהגות מקובלת וקבילה. שנית, אם הייתה התנגדות, או שמא הייתה הסכמה, להתנהגות זאת" (ההדגשה אינה במקור).

נפנה כעת לבחון את התנהגותה של הנתבעת כלפי התובעת על רקע דברים אלה, תוך שנזכיר כי האמנו לתובעת כי אירוע הסופרלנד ואירוע השחף התרחשו, כפי שהעידה עליהם וכן תוך שנזכיר כי האמנו לה כי מלבד אירועים אלו, היו עוד אירועים (מאז שנת 2003) במהלכם הטריד אותה מר קרקו מינית (באופן מילולי).

התובעת הבהירה, עת נשאלה, מדוע לא עשתה דבר, מעבר לשיתופה של הגב' איריס איינהורן בהטרדותיו של מר קרקו, ותשובותיה לפיהן מחד סמכה על הגב' איינהורן ומאידך רצתה לשמור על מקום עבודתה, בהיותה אם חד הורית הנושאת בנטל פרנסתו של בנה יחידה ועל כן העדיפה להתכנס בתוך עצמה ולא להגיב, שכנעו אותנו בכנותן.

                   זה המקום לציין שלמרות טענות הנתבעת, כפי שעלו ממעדותה של הגב' איינהורן, לפיהן התובעת יודעת לעמוד על שלה, לא פגמו, לדידנו, באמינות ההסברים שסיפקה לסיבה בשלה "השלימה" עת הטרדותיו של מר קרקו.

כפי שיפורט בהמשך פסק הדין, העובדה שבהזדמנויות אחרות מצאנו את מר קרקו משתמש בביטויים כמו "בן זונה"; "זין" ועוד, חיזקה את האמון שנתנו בתובעת עת הצהירה על הביטויים בהם השתמש כלפיה מר קרקו.

מאחר שנתנו אמון בגרסת התובעת, לענין ההטרדות שספגה ממר קרקו, הרי שאנו קובעים כי לא מדובר במקרה גבולי, המוטל בספק, כפי שבית המשפט בפרשת בן אשר התייחס אליו:

"יש לא מעט מקרים גבוליים, שהם ספק הטרדה אסורה ספק התנהגות קבילה. במקרים כאלה התשובה לשאלה תלויה במכלול הנסיבות של כל מקרה כשהן מצטרפות ויוצרות יחד את מערכת היחסים של הצדדים המעורבים. לא כל מעשה לעצמו, ולא כל התבטאות בנפרד, אלא כולם כמכלול. את מכלול המעשים וההתבטאויות יש להעריך על רקע הנסיבות של המקרה. במסגרת הנסיבות נודעת חשיבות מיוחדת לשאלת המעמד של המטריד כלפי המוטרד: אם המטריד ממונה על המוטרד או נמצא בעמדה של סמכות או השפעה המאפשרת לו להיטיב או להרע עם המוטרד, למשל, במקום העבודה; היחסים הקודמים בין המטריד לבין המוטרד: האם היו ביניהם יחסי קירבה; מהות ההטרדה: האם הייתה גופנית או מילולית, והאם נשאה אופי עוין או חברי; תדירות ההטרדה: האם היה זה מעשה חד-פעמי או מעשים חוזרים ונשנים לאורך זמן. נתונים אלה נשקלים זה לאור זה והמשקל היחסי שלהם תלוי זה בזה. כך, למשל, התנהגות שלא תיחשב הטרדה בין עובדים באותה דרגה עשויה להיחשב הטרדה בין ממונה לעובד שכפוף לו; התנהגות שאינה בגדר הטרדה, אם היא חד-פעמית, עשויה היא להגיע כדי הטרדה אם היא חוזרת ונשנית וכיוצא באלה".

 

במקרהשלפנינו וחרף נסיונותיה של הגב' איינהורן לשכנענו אותנו, שגם התובעת לא התייחסה למקרה הסופרלנד כהטרדה מינית, הרינו קובעים כי לא כך הם הדברים.

יש לזכור כי מר קרקו שימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כקב"ט הנתבעת (ואם לא היו שינויים מאז הגשת סיכומי הנתבעת, הרי שהוא עדיין משמש בתפקיד זה), מדובר בתפקיד שיש בו כוח ועוצמה לא מבוטלים, כפי שיכלנו להתרשם גם מהדברים שסיפר מר קרקו לתובעת בנ/27 וכפי שלמדנו גם מעדותו של מר גבע. ולכן הגם שמר קרקו לא היה הממונה הישיר או העקיף של התובעת הרי שניתן לראות בתובעת משום כפופה למר קרקו ומכאן שניתן לקבוע כי היו ביניהם יחסי מרות.

          ובעניין בעלי מרות, פסיקתו של בית הדין הארצי בפרשת פלונית, הנשענת על הוראות המחוקק בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק, תובעו מאותם בעלי מרות להציב לעצמם רף גבוה מאוד ביחסיהם עם הכפופים להם:

"אסכם בכך, שהדין הפלילי כמו גם האזרחי מבקשים להנהיג נורמות ראויות, לפיהן בעלי מרות ידעו, כי מוטלת עליהם אחריות כלפי הכפופים להם. אחריות זו איננה מתמצית בדל"ת אמותיה של העבודה, השירות הצבאי, הלימודים או הטיפול הרפואי. היא באה ליצור מקום עבודה מוגן למי שכפופים למרותו של בעל המרות, ומחייבת מידה מחמירה של זהירות…

ראוי להזכיר, כי לא בכדי בחר המחוקק לכלול "עובד" באותה רשימה יחד עם – קטין, חסר ישע, מטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי, אדם במסגרת שירות או תלמיד שאינו קטין – אשר לא יידרשו להראות, כי לא היו מעוניינים בהתנהגויות בעלות האופי המיני שנעשו כלפיהם תוך ניצול יחסי מרות. זאת, בשל מעמדם הנחות, יחסית, אשר יכול וירתיע אותם מלהראות לממונה עליהם שאינם מעוניינים באותם מעשים אשר לכאורה נדמה היה שהסכימו להם".

בפרשנותו למונח "יחסי מרות", הלך בית הדין בדרכו של בית המשפט העליון בפסק דין טאפירו שקבע כי:

"משהוכחו יחסי המרות במסגרת העבודה, הנובעים מיכולתו של 'ממונה' כאמור להשפיע במישרין או בעקיפין על גורלו של הנפגע, נלמדת מכך המסקנה כי אותו נפגע או נפגעת מודעים למעמדו של בעל הסמכות במקום עבודתם, ולפיכך מתקיים יסוד הניצול" (עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 125, 135).

בנקודה זו נציין כי גם את ההגדרה שניתנה ל"מרות" במסרת עש"מ 4790/04 מדינת ישראל נ. בן חיים:

"מרות במשמעותה הפשוטה היא שליטה של הממונה על מי שכפוף לו. מרכיב המרות כולל בחובו גם השפעה עקיפה ואינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד"

מדובר בהגדרה שמתאימה למקרה שלפנינו, שהרי למרות שמר קרקו לא שימש כמנהלה הישיר של התובעת הרי שהוא היה בעל תפקיד בכיר בפלאפון והתובעת ידעה על יכולתו  לפגוע בה, יכולת שהתרשמנו שגם גב' איינהרון היתה מודעת לה, עובדה שהובילה אותה שלא לטפל בהטרדות כנדרש, מחשש למקום עבודתה היא.

סיכום הדברים עד כאן הוא כי בהתחשב באמון שנתנו בגרסת התובעת ובהתחשב במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בין התובעת לבין מר קרקו ובהתחשב בחובת הזהירות המוגברת המוטלת על כתפיו של בעל מרות, אנו קובעים שהתובעת הוטרדה מינית על ידי מר קרקו, בהצעותיו החוזרות שהופנו אליה ובאמירותיו באירוע הסופרלנד וכן באמירותיו ומעשיו באירוע השחף (ובענין זה נפנה גם לעמ' 98 עד 104 לסיכומי התובעת).

בנקודה זו נציין כי טענותיה של הנתבעת באשר לעובדה שמר קרקו לא נשאל " .. ולו שאלה אחת ממשית, שתעמת אותו עם הכחשתו העקבית, הסדורה, הברורה והמפורטת של כל טענות ההטרדה המינית המיוחסות לו", הינה טענה שיש בה ממש אולם מאחר והאמנו לתובעת לא מצאנו בעובדה שבא כוחה בחר למוטט את גרסתו של מר קרקו, באשר למהימנות התלונות והמתלוננים, בשלהם פוטרה, לכאורה, התובעת וכן בחר להוכיח שהמעשים שיוחסו לתובעת לא נעשו על ידה, ולא לשאול את מר קרקו שאלות "ממשיות" לענין ההטרדה המינית שיוחסה לו, כדי להצביע על כך שהאמור בתצהירו של מר קרקו, בהקשר זה הינו בבחינת האמת. יש לציין כי אם אכן לא היינו מתרשמים שהתובעת דיברה אמת עת הצהירה והעידה על אירוע הסופרלנד, השחף ואירועים נוספים בהם חוותה הטרדה מינית מילולית ממר קרקו, יכולה היתה העובדה שהתובעת בחרה שלא לשאול את מר קרקו על אותם סעיפים בתצהירו, בהם הכחיש מכל וכל כי הטריד אותה, לפעול לרעתה. אולם, כאמור, העובדה שהאמנו לתובעת בשילוב העובדה שבא כוחה עשה עבודה יסודית ביותר בכל הקשור למתלוננים עליהם, בחר מר קרקו להסתמך ובכל הקשור להפרכת אמינותם של עדים אלו תוך הוכחת טענות התובעת לפיהן היא לא עשתה את המעשים בגינם "הואשמה",על ידי אותם מתלוננים, בעלי ענין כזה או אחר ברצון כזה או אחר להפרע מהתובעת ו/או מי ממי שהיה בן זוגה בתקופה הרלוונטית, די היה בכל אלה כדי להרים את נטל ההוכחה שרבץ על כתפי התובעת באשר לחלק ניכר מטענותיה.

רק לשם הבאת מלוא התמונה נציין כי מעיון בחקירתו הנגדית של המר קרקו, מצאנו כי נושא ההטרדה המינית עלה עוד קודם לשאלה "הממשית". ונפרט –

א.      בעמ' 211 שורה 33 נשאל מר קרקו:"אתה יודע על מה המשפט הזה?" ותשובתו היתה:

"ת.     המשפט הזה התחיל בדרך מסוימת. קיבל תפנית מוזרה, אין לי שמץ של מושג איך זה הגיע לתפנית הזאת, מאיפה נכנס ההטרדה מינית, לא הבנתי מאיפה זה הגיע, משתמשים בכלי הכי מכוער שאני נתקלתי בו. אני לא נחשפתי במשך כל 14 שנות עבודתי בפלאפון לשום אירוע דומה, אני מתעסק עם אלפי אנשים, אני לא יכול לספור אותם כי זה יכול להיות עשרות אלפים.

ש.      אתה מספר סיפור, אתה יודע שהמשפט הזה על הטרדה מינית, שעליך מייחסים את המעשה הזה, ואתה יודע שאתה יכול להיחלץ מהסיפור הזה שמתקשר לזה שאתה מחפש אותה כי היא לא נותנת לך שירותים מיניים ועל ידי הסיפור שאמר ארז ואתה לא מספר את זה.

ת.      כנראה ואני מבקש מבית הדין ומציין שאני מוכן להראות את התחקיר של אותו ארז ואיך הוא נערך. ואם תבקשו לראות את הכל תקבלו את הכל" (עמ' 212 שורות 11-1 לפרוטוקול)

ב.            בעמ' 236 שורות 26-25 לפרוטוקול, נשאל מר קרקו:"למה למה סיפרת בתשובה לשאלות של באת כוחך על מבנה הבניין והלובי בפלאפון, מה רצית שנבין מזה, שבמקום כזה אתה לא יכול לומר לה משהו שיכול להשתמע כהטרדה מינית" ותשובתו היתה:"תשאל את באת כח הנתבעת" (עמ' 236 שורה 27 לפרוטוקול).

17.     האם ידעה הנתבעת על הטרדותיו של מר קרקו

גרסת התובעת

 

במסגרת סעיף 7.1 לתצהירה, הצהירה התובעת כי:

"ויודגש הדגש היטב כי פלא-פון ידעה ידוע היטב על מעשיו הנלוזים של קרקו ועל חובתה על פי דין לבדוק סוגיה זו בדוק היטב מסיבות השמורות עימה בחרה להשתיקם וזאת מחמת העובדה כי אני התלוננתי אצל הממונה עליה (היה צ"ל עלי. א.י.) הגב' איריס איינהורן..מספר פעמים על ההטרדות המיניות של קרקו כנגדי בין היתר בסופרלנד בראשון לציון, אולם פלא-פון לא עשתה עם תלונות אלה דבר וחצי דבר".

מעדותה של התובעת וכן מעדותה של הגב' איינהורן למדנו כי בין השתיים היתה מערכת יחסית קרובה שלא הסתכמה רק במערכת יחסים של מנהלת אזור ומנהלת מרכז, הכפופה לה.

הגב' איינהורן העידה כי:"התובעת היתה חברה שלי.." (עמ' 115 שורה 12 לפרוטוקול). וכן:"..אני פה דיברתי איתה כחברה ולא כממונה" (עמ' 119 שורות 4-3 לפרוטוקול); וכן:"ציינתי את זה והסברתי שהיינו חברות ועשינו טיולים רבים" (עמ' 144 שורה 5 לפרוטוקול); וכן:"..אני אמרתי את זה בתחילת הדיון שהיינו חברות וגם במשפחות חברות, שהיא ועומרי ואני ותמיר ושני הילדים שלי. זאת היתה חברות אמיתית, חברות של 10 שנים, התחלנו יחד כנציגות, החברות לא התחילה כאשר הייתי מנהלת אגף, אבל מי שניצל ועשה נזילות מהחברות הזאת זה היא…" (עמ' 144 שורות 17-13 לפרוטוקול).

התובעת העידה כי:"אני רוצה להקדים ולומר שאני ומנהלת האזור (איריס) היינו חברות טובות, איריס לא הגיעה למפא קרית שמונה…" (עמ' 37 שורות 17-15 לפרוטוקול) ובמענה לשאלה:"באיזו תדירות הייתן מדברות בטלפון" (עמ' 37 שורה 18 לפרוטוקול) – "המון ביום, לפעמים גם בשעות הלילה" (עמ' 37 שורה 19 לפרוטוקול). וכן:

"ש.    המון זה כמה שיחות ביום

  ת.      בוודאי. זה יכל להיות בשעות הלילה המאוחרות, כי היינו בקשר אחר שהוא לא מנהלת כפופה. היא התארחה אצלי לא אחת בבית…" (עמ' 37 שורות 24-21 לפרוטוקול).

וכן לדוגמא:

"מספר ימים לפני החקירה…פנתה אלי איריס המנהלת שלי שהיא חברה מאוד טובה ושיתפה אותי.." (עמ' 45 שורות 17-16 לפרוטוקול).

מעדותה של התובעת למדנו כי גם לטענתה, היא לא התלוננה על הטרדותיו המיניות של מר קרקו כלפיה, בפני גורמים אחרים בנתבעת, למעט הגב' איינהורן.

"ש.    את התלוננת בפני מישהו נוסף מלבד איריס על ההטרדות המיניות.

ת.      לא. רציתי להעלות את זה בשיחה אצל איקה ואיריס ביקשה שלא אעשה את זה" (עמ' 60 שורות 14-13 לפרוטוקול).

בהמשך הוברר כי לטענתה של התובעת (אותה אנו מקבלים כאמיתית) הסיבה בשלה הגב' איינהורן ביקשה ממנה שלא להעלות את הנושא בפני איקה היתה חששה של הראשונה שאיקה יפטר אותה מאחר ולא טיפלה בתלונת ההטרדה (עמ' 61 שורות 7-6 לפרוטוקול).

"ש.    אז ממה יש לך עוד לפחד הרי הפיטורים הם מעל הראש שלך. אז למה את לא עולה קומה אחת למנכת או לעינת רום.

ת.      אני התלוננתי אצל איריס, הנושא לא טופל, אני הגעתי לשיחה עם קרקו עם ציפיה מאוד גדולה שאיריס תעזור לי והאמת שלי תצא לאור.

ש.      הרי עברה שנה וחצי מאז שהתלוננת בפניה ואת יודעת שהיא לא עשתה כלום

ת.      איריס שלחה אותי עם ביטחון לשיחה עם קרקו, אמרה לי 'תלכי לילך אל תדאגי'

…

ת.      למי אני אתלונן?

ש.      בעבר, כל פעם שהוא חקר תלונה ידעת למי להתלונן ועכשיו לא ידעת

ת.      למי אני אתלונן? לעינת רום שעזרה לו.." (עמ' 68 שורות 34-27 לפרוטוקול ועמ' 69 שורות 17-1).

ובהמשך, בקשר לטענת "תפירת התיק" של קרקו –

ש:     ..אבל עינת לא ידעה, לפי שיטתך, שהוא תופר לך תיק

ת.      איריס ידעה, לגבי עינת תשאלי אותה. היא ידעה שאני נמצאת בשיחת חקירה.

ש.      אבל אמרת שהיא לא ידעה שהוא תופר לך תיק או מטריד אותך מינית, אז שכבר ברור לך בסוף בדיקת הפוליגרף שזה הולך לפיטורים ואין לך מה להפסיד, למה לא התקשרת לעינת רום ואמרת לה שהוא תופר לך תיק?

ת.      כי הן הקדימו אותי, קראו לי לשיחה, אני הגעתי, ניסיתי להעלות בפניה את כל מה שאמרתי קודם, להגיד לה מה נגרם לי, איזה עוול עשו לי, איך הוא תפר לי תיק, באותה נקודת זמן כבר לא היה אכפת לי להעלות את נושא ההטרדה המינית.

ש.      את אמרת את המילים 'הטרדה מינית' בפגישה עם עינת

ת.      לא אמרתי, כי היא לא נתנה לי לדבר

ש.      כשיצאת ועמדת במפתן הדלת לא יכולת לצעוק שהוא מטריד אותך מינית, היא סתמה לך את הפה פיזית

ת.      היא לא סתמה לי את הפה פיזית. אבל היא לא נתנה לי לדבר" (עמ' 69 שורות 34-24 לפרוטוקול ועמ' 70 שורות 1-11 לפרוטוקול).

גם בהמשך העידה התובעת שהתקשרה לאיריס איינהורן (עמ' 70 שורה 12 לפרוטוקול). ובמענה לשאלה:"אבל איריס במשך שנה וחצי לא הועילה לך והיא אמרה לך שהיא מפחדת מקרקו" (עמ' 70 שורה 13 לפרוטוקול), "זה מה שמצאתי לנכון לעשות" (עמ' 70 שורה 14 לפרוטוקול).

גרסת הנתבעת

הגב' איריס איינהורן

 

במסגרת סעיף 54 לתצהירה של הגב' איינהורן היא הצהירה כי:

"כאמור, האירוע היחיד שהתובעת טענה שהתרחש בינה לבין קרקו (החורג מענייני עבודה), הוא ניסיון של קרקו "להתחיל איתה" באמירה כלשהי ב"סופר לנד". אציין כי אני איני יודעת אם אירוע זה אכן התרחש במציאות".

במסגרת חקירתה הנגדית הודתה הגב' איינהורן כי ידעה על אירוע הסופרלנד, ובלשונה:"..כי היה רק דבר אחד שידעתי עליו וזה הסופרלנד וזה הסיפור היחידי.." (עמ' 113 שורה 14 לפרוטוקול) וכן:"..ששם אני מדברת עם התובעת על זה שהיא אמרה לי רק על הסופרלנד, בשורה 5, רק על הסופר לנד ולכן אני לא אומרת שהיא שקרנית על הסופרלנד, לא היתה הטרדה מינית בעבודה…בתמליל הזה מדובר על דבר אחד שהוא בעיני, על פי הכרותי את מר קרקו, לא הטרדה מינית וגם התובעת לא הציגה את זה כהטרדה מינית" (עמ' 114 שורות 8-3 לפרוטוקול).

ת/4

 

בכדי להקל על הקורא, נציין שוב את הדברים שציינו בעמ' 32 לעיל, בקשר לראיה זו – משמיעת ההקלטה ומעיון בתמליל עולה כי התובעת שאלה את הגב' איינוהרן:"אבל את זוכרת שסיפרתי לך שהוא ניסה להטריד אותי" (עמ' 2 שורה 5 לת/4) ותשובתה היתה:"כן, כן, סיפרת לי, אין ספק" (עמ' 2 שורה 6 לת/4).

ובהמשך:

"לילך:

איריס:כן, לי כן.

לילך:כן

איריס: לי אמרת, אין בעיה.

לילך: על הסופר לנד ו…

איריס:"רק על הסופרלנד שהוא ירד, הוא עלה, לא זוכרת" (עמ' 3 שורות 5-1 לת/4).

ובהמשך:

"לילך:עלינו, את זוכרת שבאתי לאסוף אותך מהחדר של קובי אורון ואמרת לי אל תדברי על הקטע של ההטרדה המינית, בואי נדבר על הנושא עצמו, ואז אחר כך כשישבנו איתו בשולחן העגול אז הוא שאל אותי מה, מה יכול לגרום לקרקו לחפש אותך

איריס:אני לא יודעת, מאמיל'ה, אני לא זוכרת, אני נשבעת לך בילדים שלי אני מנסה מאז ששאלת אותי להזכר, לא זוכרת, לא זוכרת, את מבקשת ממני לזכור דברים, אני בזה, ובדרך כלל אין לי בעיה, אני מוכנה

לילך:אבל לך, את זוכרת שדיברנו על זה

איריס: לי אין בעיה, לי את דיברת איתי, סיפרתי לי, לא יודעת נכון לא נכון, אבל את דיברת איתי, זה, על זה אין ויכוח בכלל. אני מנהלת שלך, ניהלתי אותך, אני אגיד את זה, לא אגיד דברים שלא אמרת ואני לא אגיד דברים שאת כן אמרת, באותה מידה.." (עמ' 4 שורות 11-2 ל-ת/4).

 

דיון והכרעה

 

כאמור, נטל ההוכחה במשפט האזרחי, שהוא כאמור נטל ההוכחה גם באשר לתביעה בגין הטרדה מינית, הוא מאזן ההסתברויות, כשעל אחד מהצדדים להרים את הנטל מעל ל-50% כדי שבית המשפט יפסוק לטובתו.

נספח ג' לתצהירה של התובעת – ת/3

 

עיון בתמליל השיחה שקיימה התובעת עם הגב' איינהורן ושמיעת הקלטת אותה שיחה (נספח ג, הוא ת/3 לתצהירה של התובעת) וכן עדותה והצהרתה של התובעת באשר לכך ששיתפה וסיפרה לגב' איינהורן על ההטרדה אותה חוותה ממר קרקו באירוע הסופרלנד ועל הטרדות מילוליות אחרות, שכנעו אותנו כי הגב' איינהורן ידעה על ההטרדות אותן חוותה התובעת ממר קרקו.

גם ה"סיבה" שסיפקה התובעת באשר לכך שהגב' איינהורן לא טיפלה בתלונות הנ"ל כפי שהיה מצופה שתעשה (חששה ממר קרקו, חששה מפיטורים) שכנעו אותנו כסיבות האמיתיות.

מכלל חומר הראיות שלפנינו עלתה תמונה של תובעת, אשר חטאה הגדול היה שלא ידעה במי ליתן אמון, ובהקשר זה, נציין, במלוא הזהירות כי נראה שמסקנה זו רלוונטית גם לבעלה לשעבר – מר רונן, גם למי שהיה בן זוגה במועד הרלוונטי לתביעה – מר יואב כהן ואולי גם ביחס למי שהיתה חברתה הטובה/אשת סודה והמנהלת הישירה שלה – הגב' איינהורן, אשר משיקולים שאולי נדמו לה, במועד הרלוונטי, כשיקולים לגיטימיים, בחרה שלא למלא את חובתה המקצועית ולא לפעול למיגור ההטרדות מהן סבלה התובעת ממר קרקו.

בכדי שלא להאריך שלא לצורך נציין כי הניתוח שערכה התובעת בסעיפים 52-42 לסיכומיה, מקובל עלינו והאמור בו מהווה חיזוק למסקנתנו שהגב' איינהורן ידעה בזמן אמת על ההטרדות המיניות שנאלצה התובעת לספוג ממר קרקו.

18.        סיכום ביניים

כפי שציינו קודם לכן, נתנו אמון בגרסתה של התובעת, הן באשר להתרחשותו של אירוע הסופרלנד, להתרחשותו של אירוע השחף ולהתרחשותם של אירועים אחרים העולים כדי הטרדה מינית מילולית, כן נתנו אמון בדבריה לפיהם השלימה עם  ההטרדות מאחר ומקום עבודתה, בהיותה אם חד הורית, היה יקר לה מפז וכן האמנו לה כי סיפרה לגב' איינהורן על ההטרדות וכי האחרונה לא טיפלה בנושא זה בשל חששה ממר קרקו ובשל דאגתה למקום עבודתה.

במקביל הרינו קובעים כי מעבר לגב' איינהורן לא ידע גורם נוסף בנתבעת, על הטרדות אותן ספגה התובעת ממר קרקו.

מהראיות הרבות שהונחו לפנינו ומחקירותיהם הארוכות למדיי של העדים למדנו כי, התובעת הרימה את נטל ההוכחה מעל 50% וזאת בין היתר גם בשל כך שפשוט האמנו לה וגם בשל כך שמהימנות הראיות/העדים עליהם בחר מר קרקו לבסס את "אשמתה" של התובעת, היו, לכל הפחות, בעייתיים עד מאוד.

19.     פיטורי התובעת

 

בסעיף 468 לסיכומי הנתבעת נרשם כי:"התובעת פוטרה עקב הצטברות מידע המקים חשד סביר בדבר מעורבותה בהוצאת מידע שלא כדין, עקב מסירת דיווחי נוכחות כוזבים וליקויים חוזרים באמינותה, שהביאו לאובן האמון המחולט בה".

בסעיף 469 לסיכומי הנתבעת נרשם כי:"פלאפון נהגה בזהירות רבה בבירור התלונות שהתקבלו על מעשי התובעת. רק לאחר שנמצא כי קיים בסיס ממשי לחשדות החמורים נגד התובעת, נערכו עם התובעת שיחת בירור, בדיקת פוליגרף והליך שימוע כדין – רק אז התקבלה ההחלטה לסיים את העסקתה".

 

בנקודה זו של פסק הדין, נבחן את התלונות והארועים שעמדו בבסיס פיטורי התובעת.

 

20.     תלונות על מעורבות התובעת ובעלה לשעבר במעשים בלתי תקינים במפ"א.

מר קרקו בתצהירו, התייחס למר רונן יונה, מי שהיה בעלה של התובעת, אשר בשנת 1998 הועסק כשומר מטעם חברת מוטורולה במרכז השירות.

מר קרקו התייחס ל-נ/10 והצהיר, במסגרת סעיף 12 לתצהירו כי מאחר ובתלונה הוכלו טענות גם נגד התובעת, שהיא עובדת פלאפון, הועברה התלונה גם לבדיקה של אגף הביטחון.

במסגרת סעיף 14 לתצהירו, הצהיר מר קרקו כי:

"במהלך בירור התלונה המקורית, התקבלו תלונות של עובדים נוספים במפ"א ק"ש, המעלות טענות להתנהגות אלימה מצד בעלה של התובעת ולמעורבות לכאורה של התובעת במתן טובות הנאה ללקוחות בניגוד לנהלי החברה".

לביסוס הצהרה זו צירף מר קרקו את נ/11.

לסיכום ענין זה ציין מר קרקו כי:

"בעקבות ממצאי הבירור, פוטר בעלה של התובעת ונאסרה כניסתו למפ"א. מאחר ולא נמצאו ראיות חד משמעיות למעורבותה של התובעת במעשים לא תקינים, לא ננקטו כנגדה צעדים משמעתיים" (סעיף 15 לתצהירו של מר קרקו).

במסגרת חקירתו הנגדית של מר קרקו, הוא נשאל:"בשביל מה אתה מספר את כל הסיפור הזה על התלונה משנת 98, מה הוא עושה אצלך בתצהיר" (עמ' 182 שורות 5-4 לפרוטוקול) ותשובתו היתה:

"אני רכז בחברה, אני גם מרכז מידע. התפקיד שלי הוא לרכז מידע. מה שאני עושה כשמדובר על עובד מסוים שמצטברים בגינו ידיעות אודות דברים שנעשו שמבחינתו יש לזה ערך שיהיה רשום באיזשהו מקום וניתן לזה תשומת לב. אז אנו פשוט אוספים את החומר ומרכזים אותו במקום מסודר אצלנו. זה בדיוק מה שקרה עם התובעת" (עמ' 182 שורות 9-6 לפרוטוקול).

מכיוון שתשובה זו לא סיפקה את ב"כ התובעת הוא שוב שאל:"…לאיזה צורך הכנסת את האירוע משנת 98 לתצהירך, מה רצית לומר" (עמ' 182 שורות 11-10 לפרוטוקול) ותשובתו היתה:"להערכתי אני נותן פה פרופיל התנהגות של עובד שכמו שאתה מציין, בשנת 98 היא לא היתה מנהלת מפ"א, אבל לאחר מכן גם כשהיתה מנהלת מפא היא חזרה כנראה על אותם דברים" (עמ' 182 שורות 14-11 לפרוטוקול).

מר קרקו התבקש גם בהמשך, להבהיר מה טעם מצא לציין האירועים הנ"ל בתצהירו, בשים לב לעובדה שארבעה חודשים לאחריהם, נבחרה התובעת לשמש כמנהלת מפ"א ק"ש (עמ' 182 שורות 26-15 לפרוטוקול) ותשובותיו נראו לנו מתחמקות – "מה אתה רוצה לומר" וכן:"אני עניתי על התשובה הזאת קודם, זאת התשובה שלי".

גם בהמשך, נשאל מר קרקו על אירועי שנת 98 ומתשובותיו עולה כי האלימות עליה הצהיר, היתה של בעלה לשעבר של התובעת ולא של התובעת (עמ' 183 שורות 24-20 לפרוטוקול).

ובהמשך הסביר מר קרקו על הבעייתיות בעבודה של בני זוג באותו מקום (עמ' 189 שורות 18-1 לפרוטורקול).

בהמשך, לאחר שאלות רבות באשר לחשיבותו של האירוע משנת 1998 על התיק שלפנינו, ציין מר קרקו כי "זה מראה, להערכתי, את הסגנון של אותו אדם" (עמ' 189 שורה 19 לפרוטוקול) ובמענה לשאלה "של מי? של התובעת" (עמ' 189 שורה 20 לפרוטוקול) "גם" (עמ' 189 שורה 21 לפרוטוקל).

בהמשך חקירתו הנגדית, הודה מר קרקו כי לא קיים שיחה עם התובעת על אירועי שנת 1998, כי "לא ראיתי לנכון" (עמ' 190 שורה 1 לפרוטוקול), אולם כשהקשה עליו ב"כ התובעת ואומר לו:

"מה זאת אומרת. אתה כאן עמוד שלם מספר על מעשיה הנוראים של התובעת ושל בעלה, ואף מילה על כך שאתה יושב עם התובעת ואומר שיש בעיה בואי נפתור אותה, בעלך כזה וכזה, הוא טורק דלתות בפרצוף, נוהג באלימות, איך אתה לא עורך איתה שיחה ומקבל תשובות, אולי הכל לא נכון" (עמוד 190 שורות 5-2 לפרוטוקול).

הוא משנה את גרסתו ומציין:

"אני באמת לא זוכר לומר האם כאשר הייתי שם דיברתי איתה או שדיברתי עם הבוס הקודם שלי מר פרום שהחליף אותו מר גבע , והוא העביר לה את הממצאים, אני לא זוכר אם אני דיברתי או מר פרום. גבע באותו זמן לא היה בתפקיד. יש חנן פרום שהוא קבט מספר שנים ויש חנן גבע שהוא הקבט העכשווי מזה 7 שנים. בתקופה הרלוונטית היה חנן פרום ואני לא זוכר אם אני דיברתי ישירות עם התובעת או דיברתי עם מר פרום והוא העביר לה את הדברים" (עמוד 190 שורות 11-6 לפרוטוקול).

נ/11

לגבי נ/11  – המכתבים של חיים, שרון ואיריס, אליהם התייחסנו בסעיף בו פרטנו את הראיות. מדובר מבכתבים אשר שניים מהם לא נושאים תאריכים.

מר קרקו נשאל מתי נמסרו לו המכתבים הנ"ל והוא השיב: "בביקור שלי בקרית שמונה, אני רואה את התאריך במכתב של איריס 9/8/98, אז אני משער שזה התאריך.." (עמ' 186 שורות 29-27 לפרוטוקול).

מר קרקו העיד כי העובדה ששניים מהמכתבים הכלולים ב-נ/11 לא נושאים תאריך, הינה מחדל שלו (עמ' 187 שורות 10 ו – 12 לפרוטוקול).

גם בקשר ל-נ/11 מודה, מר קרקו, במהלך חקירתו הנגדית כי לא עשה שום חקירה בקשר למה שקשור לתובעת (עמ' 191 שורות 24-20 לפרוטוקול).

כשב"כ התובעת המשיך וניסה לברר מה הקשר בין מכתבה של איריס לבין טענות האלימות של בעלה לשעבר של התובעת, ציין מר קרקו:"הצלחת לבלבל אותי" (עמ' 191 שורה 28 לפרוטוקול).

יש לציין כי ההסברים שנתן מר קרקו מדוע מחד לא ערך בירור מול התובעת, בקשר למעשים שיוחסו לה ו/או יוחסו לה לכאורה במסגרת נ/10 ו/או נ/11 ומאידך מדוע לא עשה בדיקה על מעשים שלכאורה עולים אף כדי גניבה – "כל מה שנרשם כאן הועבר לחנן פרום. חנן פרום דאז החליט את שהחליט, החלטה שלו אז היתה לעזוב את זה כמו שזה ככה, הוא התמקד יותר בסיפור שהיה עם מוטורולה" (עמ' 192 שורות 18-16 לפרוטוקול), לא שכנעו אותנו ובוודאי שלא היה בהם כדי לתת מענה לשאלה הראשונית ששאל ב"כ התובעת בענין הצורך שראה מר קרקו לספר בתצהירו על אירועים שארעו בשנת 1998, אשר אולי היתה יכולה להיות להם רלוונטיות, אם בעלה לשעבר של התובעת, הוא שהיה התובע.

למען הסר ספק נבהיר כי השתכנענו כי התובעת לא ידעה על המעשים שיוחסו לה, לכאורה, במסגרת נ/10 ו-נ/11, היות ולא ביררו איתה נושאים אלו, בזמן אמת.

אשר על כן הרינו קובעים כי האירועים משנת 1998, אינם רלוונטיים לפיטוריה של התובעת.

21.     התלונות כנגד התובעת, בגין הוצאת פירוטי שיחות

התלונה משנת 2000 – תלונתה של הגב' אסולין

          במסגרת סעיף 4 לתצהירה של הגב' אסולין היא הצהירה כי, ערב אחד, "בסביבות חודש אוקטובר 2000", התפרץ כלפיה מר בן סימון (בעלה מאז שנת 1998) "תוך שהוא מנופף בדף נייר, אשר לדבריו הופיעו בו פרטי שיחות שנהלתי ממכשיר הפלאפון שלי ואשר לטענתו מוכיחים כי יש לי רומן אם גבר אחר".

במסגרת סעיף 5 לתצהירה, הצהירה הגב' אסולין כי:"אייל אמר כי הוא השיג את פרטי השיחות בעזרת מר יואב כהן".

במסגרת סעיף 6 לתצהירה, הצהירה הגב' אסולין כי: "באותה עת, יואב היה חבר טוב של אייל. ידעתי באותה עת, שיואב מנהל רומן מחוץ לנישואים עם בחורה שעובדת במרכז הישרות של פלאפון בקרית שמונה…ולכן היה ברור לי שהוא השיג את פרטי השיחות שלי באמצעותה".

יש לציין כי דף הנייר (נ/12) צורף כנספח א' לתצהירה של הגב' אסולין וכי נ/13, תלונתה של הגב' אסולין, צורפה כנספח ב' לתצהירה.

הגב' אסולין נשאלה האם ב-10/00, היה מר בן סימון "על סמים" ותשובתה, אשר לכל הפחות ניתן להגדירה כמתחמקת (אם לא כמתחכמת) היתה:"לא בהכרח" (עמ' 78 שורה 6 לפרוטוקול).

                   מחקירתה הנגדית של הגב' אסולין למדנו כי:

א.           את תלונתה (נ/13), העלתה על הכתב לבקשתו של מר קרקו.

ב.       בתלונתה רשמה הגב' אסולין כי אין לה שמץ של מושג איך הוציאו את פירוטי השיחות, אולם בעדותה ניסתה לשכנע אותנו כי ניסחה את הדברים כך, לפי ייעוץ שקיבלה מאחיה (עמ' 79 שורות 20-19 לפרוטוקול).

ג.       את נ/12, לא היה מוכן בעלה של הגב' אסולין – מר בן סימון להראות לה, כשנפנף בו (עמ' 79 שורות 28-24 לפרוטוקול).

ד.       בן סימון לא אמר לה שהוא קיבל מפלאפון את פירוט השיחות אלא שהוא ויואב כהן הוציאו את זה מפלאפון (עמ' 80 שורה 1 לפרוטוקול).

ה.      הגב' אסולין גנבה מכיס מכנסי הג'ינס של בעלה, את דף הנייר (עמ' 80 שורות 5-3 לפרוטוקול).

ו.        גב' אסולין הכחישה שיש או היה לה קשר עם יפרח ציון ששמו מופיע על הדף (עמ' 80 שורות 26-25 לפרוטוקול).

 

ז.       הגב' אסולין הכחישה קשר למושב אבן ספיר, המצויין בדף (עמ' 80 שורות 30-29 לפרוטוקול).

ח.      גב' אסולין הכחישה קשר לבנק לאומי סניף 915 חשבון מס' 5150096 וכן לבנק דיסקונט סניף 46 בטבריה (עמ' 80 שורות 34-31 לפרוטוקול).

ט.      הגב' אסולין לא ידעה מהי המסעדה שצויינה בדף ושמספרה 05133100 ולא זכרה האם התקשרה למספר זה (עמ' 81 שורות 20-19 לפרוטוקול).

י.       הגב' אסולין לא ידעה מהם כל המספרים ו/או הרישומים המופיעים על הדף והודתה כי לא בדקה אותם לאחר שגנבה את הדף מכיס מכנסי בעלה (עמ' 81 שורה 23 ושורת 27-26 לפרוטוקול).

יא.     הגב' אסולין לא זכרה האם הנייר הוצג על ידי בעלה בהליך המשפטי שהתקיים ביניהם בבית הדין הרבני (עמ' 82 שורות 33-27 לפרוטוקול).

עד כמה יש לרלוונטיות לטענותיה/עדותה של הגב' אסולין לאור הבסיס הרעוע, עליו נשענה – מר בן סימון ?

מר בן סימון היה אחד מעדי התובעת והוא היה אחד מהגורמים, עליהם ביססה הנתבעת את טענתה כנגד התובעת, בדבר הוצאת פירוט שיחות של לקוחות פלאפון.

במסגרת סעיף 3 לתצהירו, הצהיר מר בן סימון כי:

"בחודש אוקטובר..פנתה אלי כב' אורייט כהן מצפת בטענה שהיא מעוניינת להשכין שלום בית בינה ובין בעלה מר יואב כהן ובענין זה רק אני יכול לעזור לה. ובפגישתנו ביקשה גב' אורייט כהן ממני לתת עדות לפי ההנחיות של גב' כהן ומר קרקו אריה, שהם ינחו אותי ויכוונו אותי לדברים שמעוניינים הם לשמוע".

במסגרת סעיף 4 לתצהירו, ציין מר בן סימון את הדברים שנאמר לו למסור בעדותו (הכוונה לאותה עדות מוקלטת, אליה התייחס מר קרקו בתצהירו ואשר בה צפינו, בטרם נתנו את פסק דיננו. א.י.):

"א.    שגב' לילך אלול היא זו שהראתה לי את פלט השיחות של אשתי מר אסולין ושל אחותה, ובכך אגרום לפיטוריה של לילך המועסקת בחברת פלאפון.

ב.       ותמורת הדברים שאומר אותם כ…שלא נעשו מעולם ולא נאמרו מעולם, ישולם לי עבור דברי הכזב שלי סך של 2,500 ₪ בעת מסירת עדות הכזב שלי וסך של 1,600$ ישולמו לי בגמר עדותי ובגמר החקירה כביכול על ידי חברת פלאפון ובאמצעותו של מר קרקו אריה".

במסגרת סעיף 5 לתצהירו של מר בן סימון הוא פירט בהרחבה כיצד שיתף פעולה בעלילה על התובעת וכיצד מר קרקו התקשר אליו "אין ספור פעמים לטלפון הנייד שלי" וכן כיצד, בחודש 11/05 הגיע מר קרקו ביחד עם הגב' אורייט "ולאחר שיחה עם השניים אמרו לי את הדברים שברצונם שיהיו בחקירה..".

מר בן סימון, הצהיר, במסגרת סעיף 5ו' לתצהירו כי:"הריני להצהיר בזאת שמעולם גב' לילך מלול, לא הראתה לי פלט השיחות של גרושתי או אחותה כפי שמסרתי בחקירתי למר קרקו.."

במסגרת סעיף 5י' לתצהירו, הצהיר מר בן סימון כי:"אני מתחרט וחוזר בי מעדותי ונותן בזאת עדות כנה ואמיתית, שמעולם לילך אלול לא הראתה לי ולא מסרה לי שום פרט ו/או אינפורמציה לא בעל פה ולא בכתב, אודותיה של גרושתי מירי אסולין ואחותה נורית".

מר בן סימון העיד לפנינו, ביום 14/10/07. במסגרת עדותו, הוא ניסה לשכנע אותנו שהסיבה בשלה נתן, בזמנו, את עדותו השקרית למר קרקו, היתה העובדה שהיה מכור לסמים והיה זקוק לכסף, שהובטח לו כנגד עדות שקרית זו (עמ' 32 שורה 6 לפרוטוקול).

מר בן סימון ניסה לשכנענו כי הסיבה בשלה הפך לעד התובעת היא :"…ועכשיו אני רוצה לנקות את המצפון שלי שהקב"ה יסלח לי ואני סולח להם על הכל" (עמ' 32 שורות 7-6 לפרוטוקול), וכן:"…..ויש פה בחורה (מצביע על התובעת) שנגרם לה עוול. והכל בגלל מה? קרקו שרצה להתנקם בתובעת ואשה שרצתה שלום בית" (עמ' 32 שורות 18-15 לפרוטוקול) וכן:"…אני זוכר שעשיתי פשע ושידלו אותי לעשות זאת ועכשיו באתי לומר את האמת, אני לא זוכר אם זה היה רעיון שלי לחתום על התצהיר, אני רוצה שהמצפון שלי יהיה נקי" (עמ' 32 שורות 23-20 לפרוטוקול) וכן:"אני הייתי בתקופת שימוש קטלני ולקחתי שוחד שהיא (הכוונה לגב' אורייט כהן. א.י.) נתנה לי.את לא יודעת מה זה סמים. אני לא מאחל את זה …" (עמ' 32 שורות 25-27 לפרוטוקול).

נ/22

מעיון בתמליל חקירתו של מר בן סימון על ידי מר קרקו, ומצפייה בצילום עדותו, קשה שלא להתרשם כי אכן מר בן סימון לא היה צלול עת מסר עדותו המוקלטת.

גם לאחר שראינו את מר בן סימון לא יכולנו שלא לתהות על שום מה ולמה בחר מר קרקו לבסס התלונות כנגד התובעת, על עד כל כך בעייתי. תהייה זו חיזקה את הגרסה של התובעת, ואת עדותו של מר בן סימון לפנינו, קרי – כי בשנת 2000, לא מסרה לו התובעת דבר, באשר לשיחותיה של גרושתו, לא בכתב ולא בעל פה ועל כן הרינו קובעים כי דבר ממה שנאמר על ידי מר בן סימון, בעדותו המוקלטת אינו מבסס את טענת הנתבעת לפיה הגב' בן סימון הוציאה ו/או הראתה פירוטי שיחות של הגב' מירי אסולין, בשנת 2000.

בשלב זה נבהיר כי גם עדותה של הגב' מירי אסולין לא שכנעה אותנו כי התובעת מסרה לידי מר בן סימון ו/או גורם אחר מטעמו, את פירוטי השיחות.

להשלמת התמונה נציין כי תלונתה של הגב' אסולין, זכתה לבירור בזמן אמת, כפי שעולה מ-נ/3 ומסעיף 27 לתצהירו של מר קרקו כשבסופו של דבר הוחלט להפסיק את הטיפול במקרה "בהעדר ממצאים חד משמעיים למעט הכניסות לפירוטי השיחות תחת הלוגין של לילך"

וכן כפי שהדבר עלה, ברורות מעדותה של התובעת, עת נשאלה:"את ידעת שבשנת 2000 שאת נחקרת שהטענה או שאנשי הביטחון סבורים שמישהו השתמש בלוג אין שלך כדי להוציא פירוט שיחות, ככה הם הגיעו אלין וזאת הסיבה שנחקרת" (עמ' 39 שורות 5-3 לפרוטוקול).

"נכון. אבל הם לא הוכיחו את זה , ובגלל העדר ראיות חותכות, התיק נסגר על ידי סמנכ"ל פלאפון דאז, מר צקי בירן שאפילו לא עשה לי שיחה" (עמ' 39 שורות 7-6 לפרוטוקול).

יש לציין כי גרסתה זו של התובעת זכתה לתמיכה דווקא ממר קרקו (עמ' 198 שורות 13-8 לפרוטוקול).

גם תשובתה הכנה של התובעת, לגבי השאלה איך ידעה שהתיק נסגר בשל העדר ראיות חותכות:"המנהל הישיר שלי, אבי בן שבת מסר לי כי התיק נסגר כי לא נמצאו ראיות" (עמ' 39 שורה 9 לפרוטוקול), תשובה אשר עלתה בקנה אחד גם עם המידע שמסר מר קרקו, באשר לסגירת התיק, חיזקה את אמיתות דבריה של התובעת.

חשוב לציין כי למרות שמר קרקו ניסה לשכנע אותנו כי הוא פעל בהתאם להנחיותיו של מר גבע, הרי שמעדותו של מר גבע התרשמנו כי האחרון קיבל את דבריו של מר קרקו בענין זה, לא ערך בדיקות משלו בקשר לתלונותיה של הגב' אסולין ואף לא הראה לתובעת את אותו פלט שיחות (עמ' 90 שורות 30-1 לפרוטוקול).

למעשה, מעדותו של מר גבע למדנו כי הוא לא באמת סבר שיש צורך שהוא כקצין ביטחון ראשי בנתבעת, יבקר ו/או יבדוק את עבודתו של קב"ט הנתבעת. נציין כי יתכן שבמצב דברים רגיל, אכן לא היה מקום שיעשה כן וכן יתכן שלאור המידע שהיה ברשותו, או ליתר דיוק, העדר מידע מחשיד על העדים ועל נסיבות החקירה, היה זה סביר, מבחינתו, להתנהל, כפי שהתנהל, ביחס ל"חקירות ובדיקות" שערך מר קרקו

מעדותו של מר גבע אף למדנו כי, בזמן אמת, לא נעשתה כל בדיקה האם התובעת נכנסת למערכת הביליניג של לקוחות אחרים (עמ' 88 שורות 15-6 לפרוטוקול).

 

מסקנתנו מחומר הראיות שהוצג לפנינו בעניין תלונתה של הגב' אסולין, לרבות העדויות ששמענו בענין זה (הגב' אסולין, מר בן סימון, מר קרקו, מר גבע והתובעת) הובילה אותנו למסקנה שהנתבעת לא הראתה לתובעת, בזמן אמת, את תלונתה של הגב' אסולין, את "דף פירוט השיחות" ו/או כל ראיה שהיה בה כדי לבסס את הטענה כאילו התובעת ביצעה כניסה לבילינג וכי למעשה הנתבעת לא הצליחה להוכיח, בשנת 2000 ואף לא במועד פיטוריה של התובעת, כי האחרונה היא שביצעה את המעשה האסור של כניסה לפירוטי השיחות של גב' אסולין והעברתה למר בן סימון.

תלונתה של אורייט כהן ורמי מאמו מחודש אוקטובר 2004

למען הסדר הטוב נזכיר כי הגב' אורייט כהן היתה במועד התלונה, פרודתו של מר יואב כהן, מי שהיה בן זוגה של התובעת וכן נציין כי מר רמי מאמו הוא אחיה של הגב' אורייט כהן.

בנקודה זו נציין כי העובדה שהנתבעת בחרה שלא להביא כעדים מטעמה את הגב' אורייט כהן ואת מר מאמו רמי, פעלה לרעתה.

במסגרת סעיפים 48-32 לתצהירו של מר קרקו הוא הצהיר על התלונה מחודש אוקטובר 2004, תלונה אשר לפיה, מסרה התובעת למר יואב כהן את פירוטי השיחות שביצעה הגב' אורייט כהן, בלי ידיעתה ובלי אישורה.

יש לציין כי מסעיף 35 לתצהירו של מר קרקו למדנו כי רשמית לא ניתן היה לראות במעשה הנ"ל עבירה או חריגה מאחר ומכשיר הפלאפון לגביו הוצאו פירוטי השיחות, היה רשום על שם מר יואב כהן ועל כן זכותו לבקש ולקבל פירוטי שיחות שכאלה.

בהמשך הצהיר מר קרקו כי הסביר לגב' כהן מה עליה לעשות אם היא רוצה לשמור את פרטי השיחות שהיא מבצעת חסויים – לרכוש מכשיר פלאפון שיהיה רשום על שמה (סעיף 36 לתצהיר של מר קרקו).

מר קרקו המשיך והצהיר כי מר מאמו אכן קנה לאחותו מכשיר שכזה, כשבהמשך שבה ופנתה אליו הגב' אורייט כהן "והתלוננה כי פרטים אישיים הנוגעים למכשיר זה ולבעליו הוצאו ונמסרו ליואב כהן" (סעיף 38 לתצהירו של מר קרקו).

במסגרת סעיפים 45-40 לתצהירו, הצהיר מר קרקו על הבדיקות שעשה לבירור התלונה הנ"ל, שעל בסיסם הגיע למסקנה כי:

"ממצאי הבירור היו כי מישהו המפ"א ק"ש נכנס באמצעות קוד הכניסה של דרור דוד (אך ללא רשותו או ידיעתו) למסך הנתונים האישיים של המנוי. מנוי המשמש את אשתו בנפרד של יואב כהן, בן זוגה של התובעת. באופן רגיל לתובעת, כמנהלת מפ"א ק"ש, היה ידוע קוד הכניסה של כל אחד מהעובדים הכפופים לה במפ"א והיא יכלה היתה לעשות בו שימוש, מבלי 'להותיר עקבות'. הממצאים הצביעו על כך, שלתובעת היה, לכאורה, מניע, והיתה לה, לכאורה, אפשרות לבצע את המעשה" (סעיפים 48-46 לתצהירו של מר קרקו).

במסגרת חקירתו הנגדית נשאל מר קרקו, רבות וארוכות על התלונה של הגב' אורייט כהן ועל הבדיקות שערך בקשר אליה (לדוגמא – עמ' 197 לפרוטוקול, עמ' 198, עמ' 210 ועוד).

מר קרקו העיד כי "הכל עבר דרך חנן הוא החליט כמה ולמה, מתי נפגשים ועם מי נפגשים…" (עמ' 212 שורות 27-23 לפרוטוקול).

מר קרקו הודה כי הוא "מאתר שיש כאן סיפור לא טוב בין יואב כהן, אורייט והתובעת" (עמ' 213 שורות 5-4 לפרוטוקול).

22.        נ/18  – דו"ח כניסות למסך הרלוונטי

מר קרקו נדרש להסביר מהו נ/18 שצורף לתצהירו, וזו התשובה שנתן:

"ת.    המסמך הזה בדיעבד לא באותו יום שהלכתי איתו כי באותו יום שהלכתי איתו זה לא היה אותו מסמך כי אתז ה הוצאנו לצורך המשפט בעצם אמורה להיות כאן רק כניסה אחת של דרור ואחת של נועה תמרי שדרור עבד במפא בק"ש ונועה עבדה בקניון השני. (יש שתי נקודות, אחת בקניון ואחת במפא) שלא תוטעו מהמסמך הזה שנכנסו פעמיים, כי כאשר באתי לתחקר את האירוע, ביקשתי מהם להיכנס כדי לראות אם הם מכירים את הלקוח הזה, זאת אומרת שכניסה אחת שלהם לא חוקית והשנייה חוקית כי אני ביקשתי מהם שיכנסו ויזהו את הלקוח הזה. נועה תמרי נתנה תשובה מספקת ואני יכול לומר אותה אם תרצו. היא אמרה שהיא מקבלת בסוף יום או בסוף שלושה ימים, אני לא זוכר בדיוק, רשימה של כל הלקוחות החדשים שצצו בתוך המערכת של פלאפון, היא בעצם עושה פרואקטיב, היא מתקשרת ללקוחות החדשים ומנסה להציע להם שעם שזה שירותי ערך מוסף, לצורך העניין אינטרנט או כל דברים אחרים, ששם עושים עוד כסף, הרבה כסף. זו נועה. ולעומת זאת דרור דוד לא היתה לו סיבה, הוא נכנס ולא הכיר את הלקוח לא ידע מי זה ואמר שהוא לא נכנס. על זה הוא נשלח לפוליגרף ויצא דובר אמת, ונגמר הסיפור. (עמוד 214 שורות 33-26 ועמוד 215 שורות 6-1 לפרוטוקול).

בהמשך, לאחר עוד מספר שאלות, הודה מר קרקו כי נ/18 אינו מבטא את "פירוטי השיחות" (עמ' 215 שורות 17-16 לפרוטוקול).

בהמשך התבקש מר קרקו להתייחס למספרי הפלאפון השונים המופיעים ב-נ/18 אולם תשובותיו לא הבהירו את הענין ולא הוכיחו את תלונתם של הגב' אורייט כהן מר רמי מאמו (עמ' 216 שורות 22-6 לפרוטוקול).

בנקודה זו נציין כי גם מר גבע (עמ' 86 ו-87 לפרוטוקול) וגם מר קרקו (עמ' 218 שורות       11-10 לפרוטוקול) הודו כי התובעת, במסגרת תפקידה היתה רשאית להיכנס למסך לקוח כאשר צריך לבדוק את מסך הבילינג.

מתשובות שנתן מר קרקו (עמ' 221 לפרוטוקול) התרשמנו כי נ/18 אינו "כצעקתה" ולמעשה אין בו כדי להוכיח דבר ממה שהנתבעת ניסתה לייחס לו  –

"ש.    נ/18 אין משמעות. מה הוא נותן לנו. למדנו ממך בישיבה הקודמת ש-נ/18 הוא למעשה חסר כל חשיבות מכמה וכמה טעמים, אחד בגלל שהיו שתי כניסות וכאן יש יותר, שתיים מאחר והדוח אינו משקף את מה שאמרת. לגבי פרטי לקוח של הבנק

ת.      ב-נ/18 זה לא כתוב. המסכים שם לא מופיעים. אם נתבקש להראות מה זה אומר, מסך כללי , מסך ראשי, אם נבקש לראות מה זה, אז אני אראה לכם מה זה מסך ראשי.

ש.      לגבי נ/18 שאלה נוספת – שמתי לב שנאמרו דברים שלא אמרת בעדות הקודמת. מה אתה רוצה לומר שלבד מ-נ/18 אתה יכול להראות עוד מסמך על כניסה של פירוטי שיחות של לקוח. אתה ראית כניסה של התובעת לפירוטי שיחות ללקוח

ת.      כן. חנן הראה לי את זה על צג המחשב שלו. בזמנו זה נקרא חש10 וזה הכניסה לפירוטי שיחות ולא למסך ראשי, לא למצב חשבון שלו, זה אומר אך ורק פירוטי שיחות. כניסה ראשית זה לא לפירוטי שיחות" (עמוד 221 שורות 26-16 לפרוטוקול).

בהמשך, ביקש מר קרקו לעשות הפרדה וכך הסביר:

"ת.    כן. חנן הראה לי את זה על צג המחשב שלו. בזמנו זה נקרא חש10 וזה הכניסה לפירוטי שיחות ולא למסך ראשי, לא למצב חשבון שלו, זה אומר אך ורק פירוטי שיחות. כניסה ראשית זה לא לפירוטי שיחות

ש.    כניסה לפירוטי שיחות היא אסורה לפי גרסתך.

ת.     אם הלקוח לא נמצא.

ש.    חש/10 אסור היה לה להיכנס.

ת.     אם הלקוח לא נמצא.

ש.    אתה יודע אם הלקוח היה נמצא לגבי חש10

ת.      יש לנו תלונה של לקוח, ביצענו בדיקה הלקוחה לא היתה בתחנת שירות. (עמוד 221 שורות 32-24 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו, הודה מר קרקו כי ב-נ/18 אין כתובות, אין תעודת זהות של הלקוח, אין מספר חשבון של הלקוח, אין שם של הלקוח.

23.        נ/17 – התלונה של מר מאמו מיום 21/10/04

מר קרקו נשאל על נ/17 – תלונתו של מר מאמו מיום 21/10/04 (עמ' 224 ו-225 לפרוטוקול). בכדי שלא להרחיב יתר על המידה נציין כי התשובות שנתן מר קרקו בעניינו של מכתב זה ועניינו של נ/18 בקשר אליו, לא שכנעו אותנו כתשובות כנות ובוודאי שלא היה בהן כדי לבסס את ה"אשמה" של הוצאת פירוטי שיחות, אשר יוחסה לתובעת, מכוחם של שני מסמכים אלו.

מעדותו של מר קרקו למדנו כי במועד שבו בדק מר קרקו את התלונה, עם מר דרוד דוד ועם גב' נועה תמרי, הוא לא עשה שיחת בירור עם התובעת (עמ' 231 שורות 23-8 לפרוטוקול).

24.        מר גבע

במסגרת סעיף 17 לתצהירו, הצהיר מר גבע על התלונה שהתקבלה בשנת 2004 ועל כך שחקירת תלונה זו נוהלה על ידי מר קרקו "תוך עידכון ותיאום עימי..".

במסגרת סעיף 25 לתצהירו של מר גבע הוא מצהיר כי במהלך בדיקת התלונה, היתה ידועה כבר טענתה של התובעת כי מר קרקו ,"מחפש אותה".

במסגרת חקירתו הנגדית התבקש מר גבע להסביר מדוע מצא לנכון להתייחס לאירוע משנת 2000 ומה הקשר של אירוע זה ל"בין כל מה שקרה בשנת 2005" וזאת היתה תשובתו:

"ת.    כמו שציינתי, מאז אותו אירוע לא עשינו שום פעולה יזומה לגבי התובעת, היא המשיכה את עבודתה כרגיל ואף קיבלה ציונים, היא המשיכה להיות מוערכת, אני לא הייתי מעורב בעבודתה השוטפת אבל הגיעו לאוזניי דברים חיובים, עד היום שבו הגיעה תלונה חדשה, וזה בוודאי מחזיר אותי אחורה כי זה הופך לנושא סדרתי. ואז ביקשתי מקרקו לבדוק, כל האזכור בתצהיר הוא בדיעבד כאשר פנתה התובעת לבית הדין, ומאחר וראיתי במקרה הקודם איזשהי הצבעה על תופעה ולא על מקרה חד פעמי כמו שחשבתי מצאתי לנכון לפרט את המקרה הקודם". (עמ' 96 שורות 30-24 לפרוטוקול).

בהמשך ציין מר גבע כי "ברגע שעלה מקרה דומה נוסף, חשבתי שמחובתי להציף את כל מה שידוע לי כקשור לאותו עניין בהקשר של פעילות שמאפיינת את התובעת" (עמ' 97 שורות 3-1 לפרוטוקול).

מהתשובות שנתן מר גבע, במסגרת חקירתו הנגדית, התברר לנו כי העובד שנחקר בקשר לתלונה ציין שהוא לא ביצע את המעשה וגם לא התבקש לעשות זאת על ידי התובעת (עמ' 105 שורות 14-12 לפרוטוקול).

בכל הקשור לגב' אורייט כהן, העיד מר גבע כי ידע שהיא היתה אשתו של מר יואב כהן ויש לה בעיה עם יואב וכן ידע כי במועד התלונה היתה התובעת בת זוגו של מר יואב כהן (עמ' 97 שורות 17-12 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו של מר גבע התברר כי הוא לא שמע את הקלטת השיחה שערך מר קרקו עם הגב' אורייט כהן ועם מר בן סימון (עמ' 102 שורה 28 לפרוטוקול).

25.     במסגרת סעיף 9 לתצהירה של התובעת היא התייחסה לתלונתה של הגב' אורייט כהן, ומעדותה למדנו את הדברים הבאים:

א.           הגב' אורייט כהן פנתה אל מר קרקו בכל מיני תלונות נגד התובעת.

ב.       מר קרקו ייעץ לגב' אורייט לרכוש מכשיר פלאפון שלא יהיה רשום על שם בעלה בנפרד – מר יואב כהן. והגב' אורייט אכן עשתה כן, עת רכשה מכשיר על שן אחיה – מר רמי ממו.

ג.       בשלב מסויים הגיע מר קרקו למפ"א ק"ש ותיחקר עובד בשם דוד דרור על מספר הטלפון של מר מאמו, העובד הכחיש כל שנטען כנגדו, בתוקף.

ד.       התובעת, כשנודע לה האירוע, פנתה לגב' עינת רום וכן לגב' איריס והתלוננה על שמר קרקו עושה כל שביכולתה כדי להכשיל אותה.

ה.           בעקבות תלונה זו הוזמן מר קרקו לשיחה אצל הגב' רום.

ו.        משהמשיך מר קרקו בבדיקות שלא היה בהן ממש, פנתה התובעת אל מר איקה אברבנאל – מי ששימש כמנכ"ל פלאפון וסיפרה לו על השתלשלות העניינים. בעקבות כך זומן מר קרקו למר אברבנאל.

ז.       מר קרקו נדרש להתנצל בפני התובעת וכך עשה  תוך שהוא מציין כי "אכן לא היתה כל כניסה למסך השיחות של אותו לקוח".

בהמשך תצהירה, הצהירה התובעת כי בחודש 10/05 התחלפה הנהלת פלאפון וכי בין העוזבים היה גם מר איקה אברבנאל. יש לציין כי מידע זה לא הופרך על ידי הנתבעת.

לסיום, פרק זה, נזכיר את השאלה שנשאל מר קרקו במסגרת חקירתו הנגדית:"יש מועד נוסף שאתה יכול לאפיין ולמקד שבו יש לך הוכחה שהיא נכנסה לפירוט שיחות של לקוח" (עמ' 234 שורות 11-10 לפרוטוקול) והתשובה:"אההה (העד חושב) פונה לבאת כח הנתבעת – אנחנו בבעיה פה. אני אשמח , יש מקרה נוסף שאנו מזהים כניסות לא מורשות, אנו בחברה החלטנו לא לגעת בזה , אההה זה הכל" (עמ' 234 שורות 13-12 לפרוטוקול).

מבלי להתייחס ל"בעיה" עליה דיבר מר קרקו, נציין כי הנתבעת לא טענה בכתבי טענותיה ובוודאי שלא הוכיחה כניסות "נוספות" של התובעת לפירוט שיחות של לקוחות.

בנקודה זו נבהיר כי אנו מודעים לכך שבמסגרת שיחת הבירור, המצולמת, שערך מר קרקו לתובעת ביום, 15/11/05 היא נשאלה על עוד שני מקרים של הוצאת פירוטי שיחות, בקשר לגב' בשם סימונה ובקשר לגב' בשם עדנה (בהמשך נתייחס למקרים אלו) אולם הכחשותיה הכנות של התובעת, כפי שנצפו על ידינו, עת צפינו בהקלטת שיחת הבירור והעדר התייחסות ל"תלונות" אלו במסגרת פרשת הראיות של הנתבעת, חיזקה את מסקנתנו שלא היה ממש בתלונות אלו.

בנקודה זו נוסיף ונבהיר כי מכלל חומר הראיות שהונח לפנינו ובשים לב לעדויות ששמענו, הרינו קובעים כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי היתה זו התובעת שנכנסה לפירוטי השיחות של הגב' אורייט כהן ובכך לא הוכיחה כי היה ממש בתלונתה של לקוחה זו ו/או בתלונתו של אחיה – מר רמי מאמו.

ועוד נבהיר כי מעדויותיהן של הגב' עינת רום, הגב' איריס איינהורן ומעדותו של מר גבע, השתכנענו כי חטאם הגדול של אלו, בכל הקשור לעבירה שייחסו לתובעת – הוצאת פירוטי שיחות טלפון, היה שהם בטחו במר קרקו והאמינו שכל שאמר להם היה נכון וזאת מבלי להידרש לשאלת "העדים" עליהם ביסס את אשמתה של התובעת ומבלי להידרש לשאלת מניעיהם הסמויים ו/או הפחות סמויים של עדים אלו, להרע לתובעת. אנו סבורים כי מקום שמדובר בעובדת אשר זכתה להערכת המערכת – כפי שלמדנו הן מעדותו של מר גבע, הן מעדותה של הגב' איינהורן והן מעדותה של הגב' רום וכפי שהדבר עולה גם מהתעודות וההערכות שקיבלה  (ת/2), היה מקום לצפות שיקשו קצת על מלאכתו של מר קרקו וישאלו עוד שאלות לבירור המצב.

26.        פיטורי התובעת

חשוב לציין כי השאלה האם בעבר, חטאה התובעת בהתנהגויות בעיתיות – נסיעה לחו"ל עם עובד, דיווח בעייתי כזה או אחר, איננה לב הענין שכן העובדה שבעבר בחרה הנתבעת שלא לפטר את התובעת בשל ארועים בעייתיים, אינה רלוונטית מקום שבמועד פיטורי התובעת הנושאים העיקריים שעלו לדיון הם נושא פירוטי השיחות (התלונה משנת 2004, שלכאורה חוזקה בתלונה של שנת 2000 ושתי שתלונות נוספות, "..יש לנו פה 4 מקרים שאותם אנחנו חייבים לפרט" – עמ' 12 שורות 18-17 לנ/27).

אמנם יש מקרים בהם צבר של אירועים יצדיקו פיטורי עובד, גם אם כל אירוע, בפני עצמו, לא הצדיק, בעיני המעביד, את הפיטורים, אולם אנו התרשמנו כי אירועי העבר הועלו על ידי הנתבעת, במסגרת ההליך שלפנינו, רק כדי להצדיק, את פיטורי התובעת כשלמעשה ה"סיבה האמיתית" לפיטורי התובעת, כפי שהוצגה לקובעי המדיניות בנתבעת היתה – תלונתו של מר בן סימון ושל יואב טיבי, על הוצאת פירוטי שיחות על ידי התובעת, מבלי שניתנה הסכמתם.

למסקנה זו הגענו גם מעיון ב-נ/27 (שיחת הבירור שערך מר קרקו, ביום 15/11/05, עם התובעת), ומצפיה בהקלטה של שיחה זו (למשל עמ' 14 שורות 28-26 לנ/27; עמ' 19 שורות 11-8; עמ' 36 28-23 ועמ' 37 שורות 9-1).

מצאנו כי הדרך בה בחר לילך מר קרקו, לרבות הגורמים בהם נעזר כדי לבסס את "אשמתה" של התובעת, כששניים מה"מתלוננים העיקריים", בחרו להיות עדי התובעת ולהעיד כי כל שנאמר מפיהם כנגד התובעת, הינו שקר ונאמר ממניעים פסולים, חיזקה עד מאוד את טענתה של התובעת כי מר קרקו "תפר לה תיק" כדי לנקום בה על שדחתה את הצעותיו המיניות.

למעשה, בהסתמך על חומר הראיות ועל העדויות ששמענו, הרינו קובעים כי התובעת הצליחה להוכיח טענותיה לפיהן היא פוטרה מעבודתה, שלא כדין, לאחר שמר קרקו הביא בפני הנתבעת "תיק" כנגד התובעת, אותו בנה בזמן רב ובסבלנות, כחלק ממסע נקמה שלו כנגדה, מחמת סירובה להעתר להצעותיו המיניות.

התובעת, הצליחה להוכיח כי לא היה ממש בטענותיו של מר קרקו כנגדה כשהנתבעת במקום לבדוק את מר קרקו ומניעיו, הלכה שבי אחריו ושיתפה עימו פעולה בכך שפיטרה את התובעת על לא עוול בכפה.

חשוב לציין כי התרשמנו כי מקבלי ההחלטות בנתבעת אכן האמינו שמה שיוחס לתובעת, בוצע על ידה ועל כן מבחינתם נכון היה לפטרה.

                   יש להדגיש כי אין באמור לעיל כדי לקבוע כי, במהלך, שנות עבודתה הרבות של התובעת, היא לא חטאה, במקרה כזה או אחר, בהתנהגות לא ראויה (התנהגות אשר אליבא דגב' איריס איינהורן עלתה כדי חוסר אמינות – "לא, אני אמרתי לך שמבחינתי מה שקרה זה אי אמינות, אמרתי לך או לא אמרתי לך" עמ' 4 שורה 16 לת/4)., אולם מאחר ולא השתכנענו כי מקרים אלו הם שהובילו לפיטורי התובעת, שהרי לאחריהם היא קודמה ואף זכתה לעוד תעודות הערכה והצטיינות, דבר המלמד על כך שהנתבעת, בזמן אמת, לא מצאה שיש בהם כדי להצדיק את פיטורי התובעת, הרי שלא מצאנו כי יש לדון בהם לעומק.

27.     השימוע

כפי שציינו קודם לכן, המידע שהועבר למקבלי ההחלטות בנתבעת, על ידי מר קרקו, הצדיק, לדעתם, את פיטורי התובעת, ואין זה מתפקידנו לקבוע אם כניסה לפירוטי שיחות של לקוחות, הינה "עבירה" המצדיקה פיטורי מנהלת שעבדה במערכת שנים רבות כל כך, אם לאו.

בכל מקרה ולמען הסר ספק נבהיר כי אנו בהחלט סבורים כי במסגרת הפררוגטיבה של המעביד, קיימת לו הזכות שלא להמשיך ולהעסיק עובד שעשה מעשה המנוגד להנחיותיו ו/או עשה מעשה המערער את אמינותו בעיני המעביד.

עוד נבהיר כי השתכנענו כי נושאי האמינות ושמירת הנהלים היו נושאים שהיו חשובים מאוד בעיני הגב' עינת רום, שהיתה ממקבלי ההחלטה לפטר את התובעת.

28.        שיחת הבירור עם מר קרקו

על שארע בשיחת הבירור שערך מר קרקו עם התובעת למדנו, בצורה מדוייקת מצפייה בהקלטה המצולמת של אותה שיחה ומקריאת תמלילה (נ/27). מדובר בשיחה שערך מר קרקו עם התובעת, ביום 15/11/05, לאחר שזומנה לשם כך למרכז הנתבעת. שיחה אשר צולמה על ידי מר קרקו וללא ידיעת התובעת.

מצפייה בהקלטה המצולמת של אותה שיחה, למדנו את הדברים הבאים:

א.      אוצר המילים של מר קרקו כולל ביטויים כדוגמת "בן זונה" (עמ' 29 שורה 10 לנ/27 וכן עמ' 31 שורה 22 לנ/27); "זין" (עמ' 29 שורה 12 לנ/27); "דיר באלק" (עמ' 27 שורה 18 לנ/27); "קוץ בתחת" (עמ' 26 שורה 4 לנ/27).

בנקודה זו נבהיר כי הביטויים ששמענו מפי מר קרקו, עת צפינו בהקלטת שיחת הבירור שערך עם התובעת חיזקו את אמינותה של התובעת אשר הצהירה, בין היתר כי מר קרקו אמר לה:"אני בן זונה…אני אזיין אותך" (סעיף 5 לתצהירה של התובעת), כי אמר לה שהוא "יחכה לה בפינה" (סעיף 6.3 לתצהירה של התובעת).

עוד נבהיר כי הביטויים ששמענו את מר קרקו משתמש בהם, גם בשיחות שערך עם גב' אורייט כהן ומר בן סימון (נ/21) – "..שאם זה רק כמו שאמרת לתת לה את הגרזן ולתת את הפטיש…זה הבטחה אישית שלך אריה, כמו שאמרת, פטיש של 5 קילו" (עמ' 6 שורות 25-21 לנ/21) וגם בשיחת הבירור עם התובעת, ביססו, אף הם, את האמון שנתנו בגרסתה של התובעת, באשר לדברים שאמר לה מר קרקו הן באירוע השחף והן באירוע סופרלנד.

ב.            במסגרת שיחת הבירור הועלו מספר נושאים, ביניהם בנושאים הבאים:

הנושאים המרכזיים, שעמדו בבסיס פיטורי התובעת – ארבעה מקרים של הוצאת פירוטי שיחות על ידי התובעת:

עניינה של הגב' מירי אסולין – (מעמ' 2 שורה 26 ל-נ/27 עד עמ' 9 שורה 7 ל-נ/27).

בנקודה זו נבהיר כי התשובות שנתנה התובעת למר קרקו, הרשימו אותנו כתשובות כנות והיוו נדבך נוסף בקביעתנו כי היא אכן לא הוציאה כל פירוטי שיחות למר בן סימון.

גם הסיבה אותה ציינה התובעת כסיבה בשלה "סיפר" מר בן סימון, את שסיפר, למר קרקו, הרשימה אותנו כאמיתית ומהמינה:"אייל בשביל מנת סם מוכן למכור את אמא שלו" (עמ' 10 שורה 18 ל-נ/27).

העניין עליו העיד מר יואב טיבי – מי שהיה שותפו של מר יואב כהן, בן זוגה של התובעת, בתקופה הרלוונטית לתביעה (מעמ' 9 שורה 8 לנ/27 ועד עמ' 10 שורה 27).

בנקודה זו נבהיר כי גם התשובות שנתנה התובעת למר קרקו הרשימו אותנו כתשובות כנות וגם הסיבה אותה ציינה התובעת כסיבה בשלה העיד מר טיבי את שהעיד, הרשימה אותנו כמהימנה – "ויואב טיבי בשביל הצ'קים שיואב מתכוון לתבוע אותו בהוצאה לפועל מוכן גם למכור את אמא שלו" (עמ' 10 שורות 21-20 לנ/27).

תלונה נוספת בקשר להוצאת פירוטי שיחות על ידי התובעת – תלונה, לכאורה, של בחורה בשם עדנה זורבבו (מעמ' 10 שורות 28-25 לנ/27 עד עמ' 11 שורות 14-25).

בנקודה זו נבהיר כי הכחשותיה של התובעת, בקשר למקרה זה, שכנעו אותנו בכנותן.

תלונה נוספת בקשר להוצאת פירוטי שיחות על ידי התובעת – תלונה, לכאורה של בחורה בשם סימונה (עמ' 12 שורות 18-1 לנ/27).

ג.       ענין הקשור לבעלה לשעבר של התובעת ולבחורה בשם איריס (מעמ' 13 שורה 18     לנ/27        עד עמ' 19 שורה 14).

בנקודה זו נבהיר כי הכחשותיה של התובעת, בקשר למקרה זה, שכנעו אותנו בכנותן.

ד.       נושא "העסק הנוסף" שיש לתובעת ודיווחי נוכחות כוזבים – הכוונה לעסק של יואב כהן – מסעדה בראש פינה, שהתובעת בעלת מניות בחברה שמפעילה את המסעדה (מעמ' 17 שורה 19 לנ/27 עד עמ' 18 שורה 9).

בכדי להבהיר את ענין ה"עסק הנוסף" ומאחר וגם התשובות שמסרה התובעת למר קרקו, בענין זה, הרשימו אותנו בכנותן, נביאן להלן:

"אין לי עסק נוסף…יואב הבן זוג שלי פתח בית קפה ביחד עם שותף שלו ובגלל כל הליכי הגירושין העסק, המניות של החברה לא יכלו להיות על שמו, הוא פנה אליי אמרתי לו תשמע אני צריכה לבדוק, מכיוון שכל דבר היום אני בודקת, כמו הרכב שהוצאתי אישור, התקשרתי לעוזי אביב, עוזי מה נשמע מה שלומך מדברת לילך יש לי שאלה מקצועית תענה לי, כן או לא, לא אין לו שום עניין להיכנס לאש. אמר לי אם את, אמרתי לו אני יכולה להיות בעלת מניות לא יודעת כמה אחוזים 1/3/, 2/3 מחברה מסויימת? הוא אומר לי את מושכת משם משכורת? אמרתי לו לא. הוא אמר לפלאפון אין שום עניין. גם המנכ"ל שלך יש לו מניות בעוד 70 חברות בעולם ובארץ, זה הכל, וזה אגב עומד ל…לעבור חזרה לשם של אחותו או לא יודעת על שם של מי" (עמ' 17 שורות 24-10 לנ/27).

למעלה מן הדרוש נציין כי הנתבעת לא סתרה דבריה אלו של התובעת, למרות שבנקל יכלה לעשות כן לו היתה מביאה לעדות את מר עוזי אביב, אשר היה מכחיש את שייחסה לו התובעת. משלא הביאה הנתבעת את מר עוזי אביב, להעיד כי לא "אישר" לתובעת, להירשם כבעלת מניות בעסק של יואב כהן, חיזק הדבר את גרסתה של התובעת.

בכל הקשור לדיווחי נוכחות כוזבים – התובעת הכחישה מכל וכל שהיא עובדת ב"עסק הנוסף" (עמ' 18 שורות 9-1 לנ/27), עת ציינה למשל:"לא. למעט יום שישי בערב כשעומר אצל אבא שלו. ביום שישי בערב, אני מדברת על 22:00 בלילה, שאז אני באה לעזור, אני לא מופיעה שם". וכן תשובתה המיידית והכנה, עת נשאלה:"יש מצב שאת מחתימה כרטיס שכאילו את נמצאת אצלנו ובפועל את נמצאת שם" – "בחיים לא".

בנקודה זו נבהיר כי גם בנושא "הדיווחים הכוזבים", אנו מאמינים לתובעת.

29.        שיחת השימוע

גרסת הנתבעת

במסגרת סעיף 471.10 לסיכומי הנתבעת היא התייחסה לשיחת השימוע שנערכה לתובעת על ידי הגב' רום ובנוכחות הגב' איינהורן. מדובר בשיחה שהתקיימה לאחר שמר קרקו קיבל אישור לערוך לתובעת את שיחת הבירור ולאחר שתוצאות בדיקות הפוליגרף שעברה התובעת, ואשר בהם, אליבא דנתבעת, יצאה דוברת שקר, התקבלו.

הנתבעת ציינה כי:"בשימוע, שערך כשעה, הוצגו בפניה מכלול הסיבות בגינן שוקלת החברה את פיטוריה, לתובעת ניתנה האפשרות, והיא ניצלה אותה, להתייחס ולהבהיר את עמדתה ביחד לדברים".

הנתבעת הפנתה ל"סיכום עיקרי ישיבת השימוע – נ/8".

נ/8

להלן הדברים שנרשמו במסמך זה:

"הנדון: סיכום שיחת שימוע בנוכחות איריס איינהורן, מנהלת אגף צפון, עינת רום, סמנכ"ל חטיבת השירות ולילך אלול, מנהלת מפ"א קריית שמונה

השיחה התקיימה בתאריך 15/11/05 בשעה 15:30. בשיחה הוצגו לפני לילך העובדות הבאות:

1.       בתאריך 15/11/05 לילך עברה בדיקת פוליגרף, בנוגע להוצאות פרטי שיחות ללא מורשים ודיווח כוזב של שעות העבודה, תוצאות הבדיקה הייתה כי היא אינה דוברת אמת.

2.       בחודשיים האחרונים נבדקו ע"י הביטחון דיווחי הנוכחות של לילך ונמצא כי במקרים מסוימים בהם דווחה לילך על נוכחות בעבודה ישנו דיווח כוזב של שעון הנוכחות, הנושא אומת על ידי בדיקת הפוליגרף.

3.       לפני מספר חודשים נערכה שיחה דומה עם לילך בנוכחותי ובנוכחות איריס אינהורן ובה לילך הכחישה כי הוציאה פירוטי שיחות. בנוסף, איריס ציינה בפני לילך את העובדה כי נמצאו אי התאמות בדיווחי הנוכחות והחופשות שלה.

4.       בשיחה ב-15/11/05 הוזכר ללילך כי מנהלת הצוות, עדי כהן, שוחחה עמי בעבר, הציגה בפני וכן כתבה מכתב ובו מס' דוגמאות להתנהגות לקויה של לילך כגון היעדרויות רבות מהמפ"א.

5.       אבי בן שבת, שהיה בזמנו מנהל אגף צפון, קיים עם לילך שיחת אזהרה בעקבות התנהלות לא אמינה.

במהלך הצגת העובדות הנ"ל בפני לילך בתאריך 15/11/05 היא התייחסה והבהירה את עמדתה.

סיכמתי את השיחה בכך שאבצע חשיבה נוספת, אקבל החלטה ואעדכן בהתאם.

                                                             בברכה,

                                                           עינת רום

                                                  מנכ"ל חטיבת השירות".

יש לציין כי תצהיריהן של הגב' איריס איינהורן ושל הגב' עינת רום באשר לשיחה הנ"ל, היתה דומה עד זהה (סעיפים 38 עד 45 לתצהירה של הגב' איינהורן וסעיפים 36 עד 41 לתצהירה של הגב' עינת רום).

במסגרת חקירתה הנגדית של הגב' איינהורן היא נחקרה גם באשר לישיבת השימוע (למשל:עמ' 143 שורות 31-10 לפרוטוקול וכן עמ' 144 שורות 3-1).

במסגרת חקירתה הנגדית של הגב' עינת רום היא נחקרה גם באשר לישיבת השימוע (למשל עמ' 173 שורות 33-26 לפרוטוקול וכן עמ' 12-1).

הגב' עינת רום הבהירה כי מה שמבחינתה חרץ את דינה של התובעת זה שהיא שיקרה גם בשיחת השימוע, עת ציינה כי מר קרקו לא הציע לה לצפות בהקלטות המצולמות של העדים (עמ' 160 שורות 2-1 לפרוטוקול).

לסיום נושא שיחת השימוע נשאלה הגב' עינת רום:"את כותבת 45 שהתובעת פוטרה "עקב חשדות ממשים וכבדים.." האם על חשדות מפטרים" (עמ' 174 8-7 לפרוטוקול) ותשובתה היתה:"אנחנו שוב בענייני ניסוח. מבחינתי כשקיבלתי את ההחלטה לפטר את התובעת זה היה אחרי שקיבלתי את תוצאות הפוליגרף, לפיהן יצאה דוברת שקר לעניין פירוטי השיחות ולאחר שהיו תלונות חוזרות ונשנות" (עמ' 174 שורות 11-9 לפרוטוקול).

אחרי תשובה זו נשאלה הגב' רום האם היא רוצה לתקן את סעיף 45 לתצהירה ותשובתה היתה "כן" (עמ' 174 שורות 13-12 לפרוטוקול).

 

גרסת התובעת

בפרק ו' לתצהירה התייחסה התובעת לבדיקת הפוליגרף שלאחריה, היא "נדרשה להגיע לת"א לפגישה עם המנהלת הישירה שלי ועם הסמנכ"לית".

התובעת הצהירה כי:"אך ברי הוא, כי אני הגעתי לפגישה זו, כשאני נסערת ונרגשת. משהוכנסתי לחדר, לא ניתן לי לומר ולו מילה אחת, הסמנכ"לית הטיחה בפני כי אני שקרנית ,רמאית, והיא אינה מאמינה לי. ניסיונותיי לקבל הסברים וליתן תשובות נדחו על הסף. במקום זאת הסמנכ"לית התקשרה למר קרקו ושאלה אם מכתב הפיטורים מוכן. אני עזבתי את המקום במפח נפש קשה ביותר ולמחרת נמסר לידי מכתב הפיטורים" (סעיף ו4. לתצהיר התובעת).

במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת על השיחה הנ"ל.

"ש.    האם בישיבה שהתקיימה באותו יום (עם עינת ואיריס) הן מסרו לך שנכשלת בבדיקת הפולגרף ויצרת דוברת לא אמת

ת.     לא

ש.      אני אומרת לך שאומרות גם עינת וגם איריס, כל אחת בתצהירה שבאותה ישיבה נאמר לך במפורש שנכשלת בבדיקת הפוליגרף (ס' 36 לתצהירה של עינת וס' 40 בתצהירה של איריס) וגם מפנה אותך לנ/8 (מסמך סיכום ישיבה שערכה עינת.."עברה בידקת פולגרף…תוצאת הבדיקה היתה כי היא אינה דוברת אמת")..האם לאור זאת את עומדת על טענתך שהן לא מסרו לך מה היו תוצאות הפוליגרף

ת.      אני עומדת על כך שהן לא מסרו לי. אני נקראתי לבנין שהוא לא בנין ההנהלה של פלאפון. איריס ועינת היו בסיור ביחד עם הסמנכ"ל היה עתיד להחליף את עינת. הגעתי לבנין ועל הדרך הן הכניסו אותי למקלט ששימש כחדר הדרכה. השיחה התקיימה בעמידה, תוך כדי זה שעינת מטיחה בי שאני שקרנית ושהיא מצטערת שהיא היתה דלת פתוחה עבורי.

איריס לא אמרה מילה וחצי מילה. כל מה שניסיתי להגיד להגנתי, היא לא רצתה לשמוע. היא קיימה שיחת טלפון בנוכחותי, עם קרקו (מתוך החדר) לשאול אם הוא עבר כבר בכ"א ולוודא שמכתב הפיטורים מוכן.

ש.    כמה זמן נמשכה הפגישה הזו?

ת.      רבע שעה, עשר דקות, בערך. זה היה בעמידה, זה היה כאילו הפרעתי להן באמצע הסיור. לשאלתך באיזו שעה זה היה בין 15:000 ל – 16:00, אולי לפני.

ש.      וכל מה שעינת אומרת לך באותה פגישה זה הדברים שסיפרת כרגע.

ת.      כן". (עמ' 54 שורות 33-22 לפרוטוקול וכן עמ' 55 שורות 8-1 לפרוטוקול).

יש לציין כי התובעת הוסיפה, במסגרת חקירתה הנגדית פרטים, שלא הופיעו בתצהירה, באשר למעמד מסירת מכתב הפיטורין, על ידי הגב' איריס איינהורן (עמ' 55 שורות 16 עד 29 לפרוטוקול). בנקודה זו נציין כי הגב' איריס איינהורן לא הכחישה כי היא שמסרה לתובעת את מכתב הפיטורין, אולם הכחישה מכל וכל את הדברים שכאילו נאמרו על ידיה באותו מעמד.

 

דיון והכרעה

נקדים ונציין כי דווקא בשיחת הבירור שנערכה לתובעת על ידי מר קרקו, התאפשר לה להגיב לטענות שהועלו כנגדה (אם כי ברור מדוע, לאור קביעתנו באשר להתנהלותו של מר קרקו, לא ניתן לראותו כמי שבאמת הגיע לשיחה זו ב"לב פתוח ונפש חפצה") ולו היו עדות הנתבעות משכנעות אותנו כי דבר דומה ארע בשיחת השימוע שהן ערכו לתובעת לא היינו מקבלים את טענת התובעת כאילו לא נערך לה שימוע כדין.

בכל הקשור לשיחת השימוע שערכה גב' רום לתובעת, בנוכחות הגב' איינהורן, אנו מאמינים לנתבעת כי שיחת השימוע התקיימה ב"אקדמי", בבניין הדרכה של פלאפון, שם שהו הגב' איינהורן והגב' רום במהלך סיור. יחד עם זאת השתכנענו כי ההחלטה לפטר את התובעת התקבלה לאחר שתוצאות בדיקת הפוליגרף נאמרו ו/או נמסרו לגב' רום ומכאן שלא היתה, מבחינתה, שום סיבה ו/או שום משמעות להסברים שיכלה התובעת לספק לה, לו היתה ניתנת לה הזדמנות.

אנו מאמינים לתובעת כי בשיחת השימוע לא ניתנה לה הזדמנות להזים את החשדות נגדה וסבורים אנו כי גם הגיונם של דברים מוכיח כי כך היה הדבר שהרי, מבחינת מקבלי ההחלטות בנתבעת, די היה ב"תיק" שהכין מר קרקו לתובעת ובתוצאות הפוליגרף, שהוכיחו, את "התלונות" של חורשי רעתה של התובעת, כדי להצדיק את פיטוריה ולכן, לדידה של גב' רום, לא היה דבר שיכלה התובעת להגיד שהיה משנה את מסקנתה.

אנו סבורים כי לו היתה מתרחשת שיחת השימוע כפי שהצהירו על כך עדות הנתבעת הרי שהן היו טורחות לכתוב בתצהיריהן באיזה אופן "ניצלה" התובעת את ההזדמנות שניתנה לה, לכאורה, "להתייחס ולהבהיר עמדתה ביחס לדברים". העובדה שדווקא בנקודה קריטית זו שתקו תצהיריהן, חיזקה את האמון שנתנו בדברי התובעת, גם באשר לאופן בו התנהלה שיחת השימוע.

בנקודה זו נבהיר כי העובדה שדווקא בשיחת הבירור שערך מר קרקו לתובעת, סיפקה התובעת תשובות מפורטות והסברים שבוודאי לא ניתן לבטלם בזלזול, מצביעה, אף היא על כך שלו אכן היתה ניתנת לתובעת הזדמנות להתייחס ולהבהיר עמדתה ביחס לחשדות כלפיה, בוודאי היתה אומרת, לפחות חלק מהדברים שאמרה למר קרקו, דבר שהיה מוצא ביטוי ב-נ/8. משלא כך היה ומשגם ב-נ/8 לא נמצא פירוט ולו מינימאלי של התייחסות התובעת, מתחזקת ביתר שאת קביעתנו באשר לעובדה כי שיחת השימוע לא דמתה לשיחה אותה תארו עדות הנתבעת אלא היתה כפי שהעידה התובעת. וזאת למעט ענין אחד – ענין תוצאות בדיקת הפוליגרף שכן בענין זה התרשמנו כי העובדה שהתובעת יצאה דוברת שקר, בבדיקת הפוליגרף, כן הוטחה בה, במסגרת הדברים האחרים שהטיחה בה הגב' רום.

בדיקת הפוליגרף

כפי שעולה מהחלטה שנתנו ביום 31/10/07, לא אישרנו את הגשת תוצאות בדיקת הפוליגרף כראיה, במקביל, מודעים אנו לכך שגרסתה של הנתבעת הינה שבבדיקת הפוליגרף יצאה התובעת דוברת שקר. עוד נציין כי הגם שהתובעת הכחישה שבשיחת השימוע נמסר לה מידע זה, קבענו כי בענין זה היא לא סיפרה את האמת, מה גם שבמהלך חקירתה הנגדית, לאחר מספר שאלות בנושא, הודתה שמדברים שמסר לה מר קרקו, עת יצא מחדר בדיקת הפוליגרף, הבינה שלכאורה יצאה דוברת שקר (למשל – עמ' 69 שורות 13-11 לפרוטוקול).

מחומר הראיות למדנו כי התובעת הבינה כי לתוצאות בדיקת הפוליגרף תהיה השלכה ישירה על המשך עבודתה אצל הנתבעת וכי הן עלולות להביא לפיטוריה (למשל – עמ' 68 שורות 26-23 לפרוטוקול וכן נ/27), עוד למדנו מחומר הראיות כי התובעת הסכימה לגשת לבדיקת הפוליגרף, גם כי הבינה כי אין לה ברירה אך גם מתוך אמונה אמיתית כי הבדיקה תוכיח כי היא דוברת אמת (קביעתנו זו מבוססת על התרשמותנו מעדותה של התובעת ועל התרשמותנו מהתשובות שמסרה למר קרקו במסגרת שיחת הבירור שערך לה, למשל:"..אני בטוחה בנקיון כפיים קרקו. אני הולכת בלב שלם, אני שמחה שאתה מזרז את זה…ואני מבקשת לקבל…ואני אומרת לך שאני עוברת אותו בהליכה…" – עמ' 15 שורות 22-15 ל-נ/27)).

מעבר לעובדה שבדיקת הפוליגרף אינה חלק מהראיות שלפנינו, בהיותה בלתי קבילה, איננו יכולים להתעלם מהעובדה שהבדיקה נערכה במכון קבוע שהנתבעת עובדת עימו (עמ' 15 שורה 28 ל-נ/27 וכן עמ' 16 שורה 1) וכן מהעובדה כי האמנו לתובעת שמר קרקו שהה בחדר אחד עם מפענח הבדיקה, בזמן שהאחרון פיענח אותה – עובדות אשר במקרה שלפנינו מצאנו כי יש בהן כדי להטיל צל כבד על אמינותה של הבדיקה וממצאיה.

במסגרת חקירתה הנגדית של הגב' רום היא אמרה:"החלטה על פירוט שיחות ברגע שבבדיקת הפוליגרף יצאה התובעת דוברת שקר זה מספיק" (עמ' 158 שורות 8-7 לפרוטוקול) וכן:"… לגבי פירוטי השיחות האם כן הוציאה או לא, הסתמכתי, בסופו של דבר על הפוליגרף" (עמ' 158 שורות 15-14 לפרוטוקול) כפי שציינו קודם לכן, בהתבסס על עדותה של הגב' רום קבענו כי מה שהכריע את גורלה של התובעת, מבחינתה של הגב' רום, היתה בדיקת הפוליגרף, אשר הוכיחה, לפחות מבחינתה של הגב' רום, שהתלונות שהתקבלו כנגד התובעת, באשר להוצאת פירוטי שיחות (מעשה שנחשב חמור ביותר בעיניה של הנתבעת לרבות של הגב' רום) היו מוצדקות.

יש לציין כי לא נעלמו מעינינו דבריה של הגב' רום באשר לסיבות הנוספות, מעבר להוצאת פירוטי השיחות, שהביאו לפיטוריה (למשל: עמ' 159 שורות 20-14 לפרוטוקול) אולם בסופו של דבר, כפי שהצליח ב"כ התובעת להוכיח, לולא היה מביא מר קרקו את נושא פירוטי השיחות, לא היתה מתקיימת כלל שיחת השימוע, בוודאי לא במועד בו התקיימה – "אם נגיד, כל מה שקרקו אמר לא נכון, אז סביר להניח שבאותו מועד היא לא היתה מוזמנת לשיחה, אבל כנראה השימוע היה מתקיים במועד אחר כי היו מצטברים עוד אירועים" (עמ' 160 שורות 18-15 לפרוטוקול).

בנקודה זו נבהיר כי מעדותה של הגב' רום התרשמנו כי היא הגיעה למסקנה שהתובעת אינה אמינה. במקביל לא יכולנו להשתחרר מהתחושה שלולא סיפור פירוטי השיחות, לא בטוח שזו היתה מסקנתה.

30.        סיכום ביניים באשר לשימוע

לנוכח האמור לעיל, מסקנתנו היא שהשימוע של התובעת היה בעייתי וכי נפלו פגמים בהליך פיטוריה.

יש לציין כי לו היה מוכח לפנינו כי הגב' רום צפתה בצילום שיחת הבירור שערך מר קרקו לתובעת, ושקלה, בכובד ראש, את התשובות המפורטות שנתנה התובעת במסגרת שיחה זו, יתכן והיה בכך כדי לתקן את הבעייתיות שמצאנו בהליך השימוע שנעשה לתובעת, אולם במקרה שלפנינו משקבענו כי שיחת השימוע לא נערכה כפי שטענו עדות הנתבעת אלא כפי שטענה התובעת הרי שלא ניתן לקבוע כי שיחה זו עולה כדי שימוע כדין, כפי שנקבע בפסיקה.

31.     היש מקום להורות על השבתה של התובעת לעבודה ?

 

בית הדין הארצי בע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. שלומי תורג'מן (לא פורסם, 3.3.09) חזר לאחרונה על ההלכה הפסוקה בעניין תוצאותיו של הליך שימוע שנפלו בו פגמים, באומרו:

אי מתן זכות שימוע לעובד לפני פיטוריו הינו פגם במעשה הפיטורים עצמו. עם זאת, פגם זה אינו מוחלט ואינו חייב להביא בהכרח לביטול הפיטורים או להענקת פיצוי כספי לעובד. סוג הסעד ושיעורו תלוי במידה רבה בנסיבות כל עניין, בטיבה של ההעסקה, בציפיותיו של העובד להתקשרות לאורך זמן, בצידוק מעשה הפיטורים, בהסדרים המיוחדים לכל מעסיק ובשיקולים אחרים כיוצאים באלה ובכל מקרה עניין זה נתון לשקול דעתה של הערכאה השיפוטית.

 

בהתייחסו לפיטורים שלא כדין, אשרר בית הדין הארצי זה לא מכבר בע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ. רבקה אלישע (לא פורסם, 27.2.08 – להלן: "הלכת אלישע") את ההלכה הפסוקה, ולפיה דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא פסיקת פיצויים.

לשם הנוחות נזכיר כי במקרה שם הועסקה גב' אלישע בתפקיד מיוחד של עוזרת דיקן הסטודנטים (שונה לתפקיד תקני של סגנית דיקן). עם חילופי הגברי בתפקיד הדיקן, החלה הידרדרות במערכת יחסיה עם הדיקן החדש עד כי הוחלט על פיטוריה. בית הדין האזורי קבע כי הפיטורים נעדרו עילה עניינית וכי נפל פגם בהליכי הפיטורים, והורה על השבתה לעבודה.

בית הדין הארצי קיבל את מסקנותיו של בית הדין האזורי בפסק הדין בעניין הפיטורים שלא כדין, ודן בשאלת הסעד הראוי.

 

בית הדין קבע כי ייתכנו מקרים חריגים שבהם יורה בית הדין על השבת העובד לעבודתו תוך שהוא עושה שימוש בשיקול דעתו ובוחן את הנסיבות המייחדות את המקרה הספציפי שבפניו בהפעלת האיזון והמידתיות הדרושות.

בין השיקולים שעל בית הדין לשקול במסגרת החלטתו, מנה בית הדין את אלה: מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד ועל ההקשר התעשייתי והתעסוקתי (מאפייני מקום העבודה); יכולתם של העובד והמעסיק לשתף פעולה; משך התקופה שחלפה מיום הפיטורים; בחינת השאלה אם השבת העובד למקום עבודתו תפגע באורח קשה ביחסי העבודה התקינים במקום העבודה.

בית הדין בחן את נסיבות המקרה של גב' אלישע, ובחר לשנות את החלטת בית הדין האזורי ולא לאכוף את השבתה לעבודה, חרף הנסיבות החריגות של המקרה.

בית הדין הביא במסגרת שיקוליו את העובדה שגב' אלישע לא חזרה לעבוד בפועל, ואת העובדה כי חלף זמן רב בין הפיטורים לבין מועד הענקת הסעד. לשיקולים אלה צירף בית הדין את הקושי ביישום יעיל של סעד האכיפה בנסיבות המיוחדות שם.

מכאן לענייננו – התובעת ביקשה כי נורה לנתבעת להשיבה לעבודה.

התובעת הצהירה שפיטוריה והשמועות שנפוצו בעניינה פגעו בשמה הטוב וגרמו לה עוגמת נפש רבה (סעיף 10.3 לתצהירה של התובעת).

התובעת הוסיפה והצהירה כי "קרית שמונה הינה עיר קטנה וכי שמועות מתפשטות בה במהירות גדולה ביותר. מאליו ברור כי השמועה על פיטורי ועל כי הוטח בי על היותי שקרנית, בלתי אמינה וכו' עברה מפה לאוזן ופגעה בשמי הטוב וגרמה לי עוגמת נפש מרובה" (סעיף 10.4 לתצהיר התובעת).

עם כל האמפטיה למצבה של התובעת הרי שלא מצאנו כי יש מקום לאכוף על הנתבעת קיומם של יחסי עבודה עם התובעת וזאת גם בשל חלוף הזמן מאז פוטרה וגם בשל העובדה שלא מצאנו כי במצב הדברים הקיים, יהיה זה נכון וסביר להשיב את התובעת לעבודתה וזאת חרף הפגמים שמצאנו בהליך פיטוריה.

ונפרט – התובעת לא מועסקת בשירות הנתבעת מאז 11/05. חלוף הזמן גרר גם חילופי כח אדם ולא יהיה זה נכון לכפות על מנהלי הנתבעת הקיימים את העסקת התובעת.

גם אם נטרלנו את הסיבות הישירות שהובילו לפיטורי התובעת, עת קבענו כי כל נושא הוצאת פירוטי השיחות, לא הוכח על ידי הנתבעת הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה שלא ברור כיצד יוכלו הצדדים לקיים מערכת של אמון שתאפשר יחסי עבודה תקינים.

מסקנתנו היא איפה, כי אין לסטות מדרך המלך ואין לאכוף על הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובעת ועל כן, אין להורות על השבתה לעבודה.

 

32.        הסעד החלופי

 

כסעד חלופי ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה דמי הודעה מוקדמת, נוספים, בשיעור של 3 חודשי משכורת וזאת בהתאם לנוהג הקיים אצל הנתבעת "ליתן לעובדים במעמדה אשר עבודתם מופסקת, 4 חודשי הסתגלות" (עמ' 12.7 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבעת, מנגד, הכחישה קיומו שלח נוהג זה וטענה כי "התובעת קיבלה את מלוא הסכומים להם היתה זכאית בגין תקופת עבודתה בפלאפון ובגין סיומה" (סעיף 90 לכתב ההגנה).

מאחר והתובעת היא זו שהיתה צריכה להוכיח את קיומו של הנוהג לו טענה ומאחר והוכחה שכזו לא נעשתה על ידה, הרינו דוחים רכיב זה של תביעתה.

33.        פיטורים שלא כדין

התובעת העמידה את הסכום שיש לפסוק לזכותה, בגין פיטורים שלא כדין, על סכום של 200,000 ₪.

בית הדין התווה את אמת המידה שעל פיה יש לקבוע את שיעור הפיצוי, ולעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט פליטמן בע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. שלומי תורג'מן (לא פורסם, 3.3.09), שהסביר:

            באשר לנזק הממוני – שיעורו ראוי להיקבע בעיקרו של דבר, על פי הפסד שכר העבודה שנגרם לעובד כתוצאה מפיטוריו בחוסר תום לב ואיבוד מקור פרנסתו. משום כך, אמת המידה לפיצוי זה הינה – שיעור שכרו החודשי של העובד.

            אורך תקופת הפסד השכר על פי אמת המידה האמורה, ראוי להיקבע, על פי מידת חוסר תום הלב של המעביד בפיטורים. ככל שאי הצידוק לפיטורים גדול יותר, ראוי להניח שהעובד שפוטר, היה מועסק תקופה ארוכה יותר. בבוא בית הדין לקבוע כאמור על פי עילת הפיטורים והליך הפיטורים את מספר החודשים בגינם מגיע לעובד פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לו בשל הפסד שכר עקב הפיטורים בחוסר תום לב, עליו להתחשב בקורות העובד במהלך אותה תקופה, ואשר נעשה להקטנת נזקיו. למשל – קבלת דמי אבטלה ומציאת מקום עבודה חלופי והשכר ותנאי העבודה שניתנו לו שם. 

לאור המבחנים האמורים ועל פי פסיקתו העקיבה של בית דין זה, סכום הפיצוי בגין נזק ממוני שנפסק לעובד שפוטר שלא כדין, לא חרג מסכום השווה לשכר עבודה של שנה תמימה. רק בנסיבות נדירות נקבע סכום פיצוי גבוה יותר.

           

            אנו סבורים כי בנסיבות העניין ובשל הפגמים החמורים שנפלו בהליך הפיטורים של התובעת יש לפסוק לה פיצוי בשיעור של 120,000 ₪.

            הכרעתנו זו מונחֵית מהעובדה שעניינה של התובעת "נולד" בשל תלונות שקריות, בשל הסתמכות על עדים, אשר, במלוא הזהירות, נכנה אותם כבעייתיים ו/או כבעלי אינטרס כשהגורם שהוביל את המהלך היה מר קרקו, אשר לגביו השתכנענו כי מניעיו נבעו מסירובה של התובעת להיענות להצעותיו/הטרדותיו המיניות.

כן מונחית הכרעתנו מהעובדה שההחלטה בדבר פיטורי התובעת הוכרעה, בסופו של דבר, על בסיס בדיקת פוליגרף, מבלי שמקבלי ההחלטה בנתבעת נתנו לה הזדמנות אמיתית להזים את החשדות שעלו כנגדה. "השימוע" שנערך לתובעת, לא עולה כדי שימוע כדין שכן, כפי שקבענו, ב"שימוע" זה, לא ניתנה לה הזדמנות להשמיע תגובתה וטענותיה. בנוסף, לא התרשמנו כי מרגע היוודע תוצאות בדיקת הפוליגרף, לא לקחה הנתבעת בחשבון את התרומה שתרמה לה התובעת בעבודתה רבת השנים.

בית הדין הארצי קבע לא אחת כי במסגרת האיזון שנדרש מעביד לעשות טרם קבלת החלטה בעניין פיטוריו של עובד:

 "יש להביא בחשבון את ההיבטים האישיים של כל עובד, את צרכיו ואת השפעת ההחלטה עליו, על חייו ועל משפחתו. במסגרת בחינה זו ראוי תמיד לבחון אפשרויות שפגיעתן בעובד קטנה יותר, כגון – אפשרות דחיית הפיטורים, צמצום משרה או שיבוץ בתפקיד מתאים אחר"(ע"ע 281/07 רשות הדואר נ. קלפנר, לא פורסם, 29.4.08).

 

נוסיף כי זכותו של עובד לעבוד הוכרה כזכות נגטיבית, כלומר: חובה של המעביד שלא לפגוע בזכות-חירות של העובד לעבודה.

קנה המידה שאותו קבע בית הדין הארצי ככזה המאזן בין זכות המעביד לנהל את מקום עסקו (פררוגטיבה ניהולית) לבין הזכות לעבוד הוא קנה המידה של מידתיות (וראו דבריה של כבוד השופטת ארד בפרשת אלישע).

משלא עמדה הנתבעת בחובת המידתיות, הפרה את האיזון הנדרש ממנה, ובשל כך, וכן לנוכח כל שאר מחדליה, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצוי בשיעור של 120,000 ₪.

 

בנקודה זו נציין כי ברגיל, ובהתאם לפסיקה היינו קובעים רכיב זה לפי מכפלת שכרה של התובעת בצירוף הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות במספר חודשים שהיינו חושבים כראוי (במקרה זה לא היינו פוסקים פחות משווי של 12 משכורות) אולם מאחר ומעיון בתיק עב הכרס שלפנינו לא מצאנו כי הוגשו בו תלושי שכר ו/או כי נמסר בו נתון מעודכן לענין גובה שכרה של התובעת, ולאור נסיבותיו החריגות של תיק זה, החלטנו כי פיצוי בסכום של 120,000 ₪, יהיה נכון וצודק.

34.     הפרת הסכם

          בגין רכיב זה תבעה התובעת סכום של 200,000 ₪.

          התובעת לא הוכיחה באיזה אופן הפרה הנתבעת את הסכם העסקתה כאשר חובת קיום ההסכם בתום לב (חובה שנטענה על ידי התובעת) אכן הינה חובה הקיימת גם בבסיס קיומם של הסכמי עבודה, אולם במקרה שלפנינו, ולמרות שמצאנו מחדלים קשים בהתנהלותה של הנתבעת, הרי שכפי ששנינו וציינו, מקבלי ההחלטות בנתבעת האמינו שהתובעת חטאה במסירת פירוטי שיחות של לקוחות, בלא הסכמתם ועל כן, מבחינתם לא היתה שום אפשרות להמשיך ולהעסיקה.

          אשר על כן, לא מצאנו לנכון לפסוק לתובעת דבר בגין רכיב זה.

35.     פיצוי בגין עוגמת נפש

          בגין רכיב זה תבעה התובעת סכום של 100,000 ₪.

          בשים לב לחומר הראיות שהובא לפנינו הרינו קובעים כי נכון וצודק יהיה לחייב את הנתבעת בסכום של 50,000 ₪ בגין רכיב זה.

36.     פיצוי על סמך חוק הטרדה מינית התשנ"ח – 1998 ובגין הפרת חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988.

בגין רכיב זה תבעה התובעת סכום של 400,000 ₪.

 

בכל הקשור לפיצוי בגין הפרת חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988, לא מצאנו לנכון לפסוק לתובעת פיצוי מכח חוק זה וזאת בהסתמך על קביעת בית הדין הארצי לעבודה, בע"ע (ארצי) 247/06 פלונית נ. אלמוני (26/3/08):

"בית הדין האזורי קבע, כי איסור ההפליה הקבוע בחוק שיויון הזדמנויות בעבודה חל על מעביד, ועל כן אין הוראותיו רלבנטיות למקרה דנן, שכן המשיב לא שימש כמעבידהּ של המערערת, כי אם ממונה עקיף שלה.

קביעה זו מקובלת עליי..".

בכל הקשור גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובעת על סמך חוק הטרדה מינית, נחלקו דעותינו כמפורט להלן:

 

השופטת יעקבס:

ההטרדה המינית שהיתה מנת חלקה של התובעת, הפגיעה בכבודה, בחירותה ובזכותה לשיוויון הינם הרכיבים המהווים את היסוד לפסיקת הסעד הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית – הוא הסעד של פיצוי לנזק לא ממוני, ללא הוכחת נזק.

מאחר ומעבר לאמירות כלליות לא הוכיחה התובעת מהו הנזק הממוני שנגרם לה, הרי שבנסיבות הענין אין מקום לפסוק לה מעבר למקסימום שנקבע בחוק.

          כפי שקבענו קודם לכן, התובעת הוטרדה מינית על ידי מר קרקו, עובדה שהיתה ידועה למנהלת הישירה שלה – הגב' איינהורן, אשר משיקוליה היא בחרה שלא לעשות דבר עם מידע זה.

מאחר ומבחינת התובעת, היתה הגב' איינהורן, הגורם הנכון מטעם הנתבעת, למגר את הטרדותיו של מר קרקו ומשזו לא עשתה כן הרי שיש לראות את הנתבעת כמי שלא מילאה חובתה על פי חוק ובהתאם לחייבה לשלם לתובעת סכום של 50,000 ₪ בגין פיצוי על סמך חוק הטרדה מינית.

נציגי הציבור:

לאחר הדיון רחב היריעה ולאור קביעותינו בסוגיית ההטרדה המינית שבוצעה תוך כדי ניצול יחסי מרות שגרמה בכך לפיטורים שלא כדין של התובעת, הגענו למסקנה ברורה כי על הנתבעת לשאת באחריות לתוצאות התנהגותם ומעשיהם של עובדיה ולפצות את התובעת בהתאם לחומרת הנזקים שנגרמו לה בגין מעשה ההטרדה המינית והשלכותיו, בראש ובראשונה כתוצאה מהתנהגותו וממעשיו של מר קרקו שלא ידע להציב גבול ברור בין תפקידו לבין דחפיו הפרטיים.

אנו סבורים כי, די לראות בהשתלשלות העניינים ובמכלול העדויות שהובאו בפנינו אשר יצרו תסריט עובדתי מלא המעיד על כך שמאחורי כל פעולותיו של מר קרקו עמד המניע העיקרי והוא רצונו להוכיח לתובעת את הכוח העצום הטמון בתפקידו כקצין ביטחון, כוח שיש בו כדי לגרום לפיטוריה של התובעת, שכל חטאה הסתכם בסירובה להענות ולמלא אחר סיפוקו המיני, סירוב אשר עליו שילמה מחיר יקר – אובדן מקום פרנסתה כחד הורית.

בנוסף, אנו רואים בחומרה רבה את העובדה שהגב' איינהורן נמנעה מלמלא אחר חובתה, בכך שנמנעה מלבצע מעשים אקטיביים שיביאו להפסקת ההטרדות. עם היוודע לה דבר מעשיו של מר קרקו היה עליה לדווח לממונים, על המידע החמור שברשותה אותו בחרה להצפין מטעמים השמורים עימה. יתכן מאוד כי לו פעלה הגב' איינהורן כנדרש ממנהלת בדרגתה, היה בכך כדי להפסיק את הטרדותיו של מר קרקו ועל ידי כך היו נחסכות מהתובעת הפגיעות בנפשה וכן היה נמנע מעשה פיטוריה.

אנו סבורים כי בהסתמך על הקביעות שנקבעו על ידינו וחומרת המעשים והנזקים שנגרמו לתובעת בגין ההטרדה המינית, יש להעמיד את סכום הפיצוי אותו תשלם הנתבעת לתובעת בגין הפרת חוק הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998, על סכום של 120,000 ₪ מהטעם שאפילו הפיצוי הזה לא ירפא את העוול שנגרם לתובעת בגין מעשה ההטרדה.

ומן הטעם כי לאור החשיבות המיוחדת שיש בחיוב גובה הפיצוי, אשר יש בו לחזק את מטרת החוק שתכליתו היא קביעת נורמת התנהגות חברתית האוסרת על הטרדה מינית והתנכלות ומטרתה להעניק לאדם הגנה על זכויותיו לכבוד, לחירות ולפרטיות.

ומן הטעם שתכלית החוק לגרום למעבידים לנקוט בכל הדרכים האפשריות למנוע את התרחשות מעשי הטרדה בסביבת העבודה ומניעת ניצול יחסי מרות וניצול לרעה של עוצמת הסמכויות והכח הטמון בהם.

לאור כל זאת אנו סבורים כי יש להחמיר עם מעבידים אשר לא נקטו בפעילות אקטיבית למנוע מעשה הטרדה ולחייבם בתשלום פיצוי הולם לנפגעים למען יראו ויראו.

 

37.     לסיכום

 

אשר על כן הרינו מחיייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

 

א.      סכום של 120,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין.

ב.       סכום של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

ג.       סכום של 120,000 ₪ בגין הפרת חוק הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998, וזאת בהתאם לדעת הרוב של נציגי הציבור ובניגוד לדעת המיעוט של ראש ההרכב אשר סברה כי בגין רכיב זה יש לחייב את הנתבעת בסכום של 50,000 ₪, בלבד.

הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

38.     הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

בנוסף לסכומים המפורטים לעיל, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת גם את הסכומים הבאים:

א.           סכום של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

ב.            סכום של 15,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק.

הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

29371

39.     כל  צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

 

 

ניתן היום י"ב באייר תשס"ט (6 במאי, 2009) בהעדר הצדדים.

 

ענבל