תעא 3086-09 דורון אביטן נ' משמר השרון (בית דין אזורי לעבודה – תל-אביב-יפו, סיגל דוידוב-מוטולה) 03/04/2013

זכאות לפיצויי פיטורים • שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם

בית הדין האזורי לעבודה קיבל חלקית תביעה של מנהל תחנת דלק כנגד מפעילת התחנה בגין שלילת מלוא פיצויי הפיטורים שלו, בקובעו כי לא הוכחו מעשי הגניבה הנטענים המחייבים את שלילת מלוא הפיצויים

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו תע"א 3086-09 03 אפריל 2013 לפני: כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה נציגת ציבור (מעבידים) גב' רויטל גוטלון נציגת ציבור (עובדים) גב' גילה שהרבני התובע/הנתבע שכנגד דורון אביטן ע"י ב"כ עו"ד אסתי עוקב ועו"ד ליאת שושן-ברק – הנתבעת/התובעת שכנגד משמר השרון אלון אחזקות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שרון גלילי

פסק דין

פתיח ותשתית עובדתית

 

1. התובע, אשר ניהל את אחת מתחנות הדלק של הנתבעת, הואשם על ידה בביצוע עבירות משמעת ופוטר. המחלוקת העיקרית מושא הליך זה נוגעת לזכאות התובע לפיצויי פיטורים בהתחשב בנסיבות פיטוריו. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד, להחזר סכומים שנגנבו לפי הנטען על ידי התובע.

2. מטעם התובע העידו הוא עצמו ומר זיו פיקר. מטעם הנתבעת העידו המנכ"ל מר מיקי מעוז, מנהל המרחב מר כפיר רביבו והחוקר הפרטי מר שי שטיינברג.

3. להלן עובדות הרקע:

א. הנתבעת – משמר השרון אלון החזקות בע"מ – הינה חברת בת של אלון חברת הדלק בישראל בע"מ, ובין היתר מפעילה תחנת דלק בסמוך לקיבוץ משמר השרון (להלן: תחנת הדלק).

ב. התובע, מר דורון אביטן, שימש כמנהל תחנת הדלק החל מיום 1.11.99. תחילה הועסק על ידי אלון תפעול בע"מ, ובשלב מסוים הועברה הבעלות בתחנת הדלק לידי הנתבעת, תוך שמירה על רצף עבודתו וזכויותיו של התובע.

ג. החל מחודש אפריל 2006 קיבל התובע תחת אחריותו הניהולית גם את חנות הנוחות הצמודה לתחנת הדלק.

ד. ביום 8.3.07 נגנב ממשרדו של התובע סך במזומן של 30,000 ₪. לאחר שנערכה חקירה על ידי משרד חקירות פרטי (החוקר שי שטיינברג), לתובע לא יוחס קשר כלשהו למעשה הגניבה אך יוחסה לו אחריות ניהולית מעצם כך שהותיר את תיק ההפקדה במשרדו ללא השגחה ולא הקפיד על הנהלים הקשורים בכך.

ה. ביום 5.11.07 נחתם בין הצדדים הסכם עבודה (נספח א' לתצהיר מר מעוז; להלן: הסכם העבודה). הוראותיו הרלוונטיות תפורטנה להלן.

ו. שכרו של התובע, עד חודש דצמבר 2007, עמד על סך של 5,840 ₪, ואליו התווספו גמול שעות נוספות גלובאליות בסך של 550 ₪ ופרמיות בגין מכירות (שכונו בתלושי השכר "עמלה מעל") בסכומים משתנים. החל מחודש ינואר 2008 הועלה השכר לסך של 7,340 ₪ לחודש ובנוסף גמול שעות נוספות גלובאליות בסך של 550 ₪, אחזקת רכב ואחזקת טלפון, תוך ביטול התשלום בגין פרמיות.

ז. בתחילת חודש דצמבר 2008 שכרה הנתבעת פעם נוספת את שירותיו של החוקר הפרטי מר שי שטיינברג, לאחר שהועלה חשד לאי סדרים חשבונאיים בתחנת הדלק בהתייחס לזיכויים.

ח. ביום 17.12.08 זומן התובע לפגישה עם מנכ"ל הנתבעת מר מיקי מעוז, מנהל המרחב מר כפיר רביבו והחוקר הפרטי מר שטיינברג – פגישה אשר הוקלטה במלואה ותומללה (נספח ז' לתצהיר מר מעוז). במהלך הפגישה נמסר לתובע כי נמצאו אי סדרים בנוגע לתעודות הזיכוי של השמנים הנמכרים בתחנת הדלק, שכן הזדכה מול חברת השמן על 164 פריטים ובפועל החזיר 12 בלבד; מדובר בפער של 11,000 ₪, מבלי שנותרו בתחנה פריטים המיועדים להחזרה. התובע השיב כי "אני מודע שיש בעיה…" וכי "זה לא בסדר" (עמ' 2-3 לתמליל), ובהמשך הסביר כי "אני עושה זיכויים למפרע" (עמ' 8), כי "עשיתי זיכויים לא סבירים" (עמ' 9) וכי אינו רואה דרך אחרת לפתור זאת מאשר לבטל את הזיכויים בדיעבד "ואני אשלם את החשבון" (עמ' 10).

ט. בהמשך הפגישה נמסר לתובע כי נמצאה אי התאמה גם ביחס לכרטיסי ה"איזי פארק" שנמכרו בתחנה, בסך של 9,000 ₪, נוכח מספר לא סביר של זיכויים. התובע השיב כי קיבל לידיו כרטיסי "איזי פארק" בלתי תקינים ולכן "הייתי מחליף, מחזיר, היה שם איזה שהיא קומבינציה, הייתי מחליף לאנשים…" (עמ' 13).

במקביל ציין התובע כי הוא נמצא ב"עמדת אמון", כי "כרגע יש משבר אמון חמור" וכי "אני לא ראיתי את הכסף הזה, שיהיה ברור… אין לי כסף בבית… אני אעשה מה שאתה רוצה, גם מבחן פוליגרף" (עמ' 22 לתמליל). עוד הדגיש התובע, מיוזמתו, כי "לא סביר לי שאם יחשדו בדבר כזה, יחשבו שאני חוזר לחברה" (עמ' 24), ובהמשך – "סביר להניח שאני אסיים את העבודה, אני לא רואה שום קונסטלציה אחרת" (עמ' 27). מר שטיינברג השיב לו בתגובה לכך כי "מה יהיה הלאה בהחלטה הניהולית, אחרי שהכסף יוחזר בצורה מסודרת, אני לא יכול לבוא ולהגיד לך" (עמ' 26).

י. בסיום הפגישה נקבעה בין הצדדים פגישה נוספת למחרת אותו יום, בתחנת הדלק, על מנת לאפשר לתובע לבדוק את הדברים עליהם נשאל. התובע התבקש על ידי החוקר לשהות ב"חופשה", ולא להגיע לתחנה, עד לאותה פגישה.

יא. ביום 18.12.08 התקיימה פגישה נוספת כמתוכנן – בתחנת הדלק – בהשתתפות התובע, מר מעוז, מר רביבו ומר שטיינברג; גם פגישה זו הוקלטה במלואה ותומללה (נספח ז' לתצהיר מר מעוז). במהלך הפגישה נוצר קשר טלפוני עם נציג חברת "איזי פארק" מולו עבד התובע, והלה אישר את גרסת התובע בדבר החלפת כרטיסים תקולים אך הדגיש כי לא אמורה להיווצר אי התאמה שכן "עבדנו… כרטיס מול כרטיס" (עמ' 15 לתמליל).

יב. בהמשך הפגישה נשאל התובע איך ברצונו לסיים את הפרשה, והשיב כי "התחשבנות ביני לבין החברה, החברה חייבת לי, אני חייב להם…" (עמ' 17); התשובה שקיבל לכך הינה "מה שחייבים לך ומגיע לך, אתה תקבל" (שם), ובהמשך – "כל מה שחייבים לך בצד שלנו, אתה תקבל את הכל, אני בטוח שאתה יודע את זה" (עמ' 24). התובע טען בשלב זה כי הינו זכאי בין היתר לעמלות בגין מכירת "ספידומטים", והתשובה שקיבל הינה כי לא ניתן ליתן לו תשובה בקשר לכך במקום.

מנכ"ל החברה מר מעוז התערב ושאל את התובע "אתה חושב שאתה צריך לשלם את הכסף הזה?", והתובע השיב – "אני אחראי על ה… זה בטח" (עמ' 20). מר מעוז הקשה והסביר כי מנהל שטעה אינו אמור להחזיר את הכסף מכיסו ו"כשבן אדם בא ואומר שהוא רוצה להוציא את הכסף מהכיס, זה אומר משהו אחר, השאלה אם זה מה שאתה מרגיש", והתובע השיב – "אני אמרתי לו אתמול שאם יש חוסר, בטח שאני אחראי עליו… מאז שאני נמצא בחברה, היה אולי 15 פעמים שהיו חוסרים שאף אחד לא יודע עליהם, שאני שילמתי עליהם… כסף יש לי אחריות אישית" (עמ' 21-22).

יג. לקראת סיום השיחה נשאל התובע על ידי מר מעוז אם "ברור לך שאתה עוזב את החברה עכשיו?", והתובע השיב – "לדעתי כן… אני נמצא בתפקיד אמון ואני לא רואה פה שום אמון" (עמ' 27).

בסיום השיחה נדרש התובע להודיע אם הוא מסכים להחזיר סך של 20,000 ₪; הודיע כי הינו זקוק לשעתיים על מנת לחזור עם תשובה; ובהמשך היום חזר עם תשובה חיובית ושילם באמצעות כרטיס אשראי סך של 20,000 ₪ בתשלום אחד.

יד. ביום 19.12.08 נפגשו התובע ומר מעוז פעם נוספת במשרדי הנתבעת. לטענת התובע – הייתה זו שיחת פרידה, כאשר פיטוריו היו ברורים מאליהם החל מהפגישה הראשונה מיום 17.12.08; לטענת הנתבעת – רק במהלך שיחה זו נמסר לתובע, בעל פה, על פיטוריו. מכתב הפיטורים שהוצא לתובע נושא את התאריך 25.12.08 (נספח ת/4), נשלח אליו ביום 28.12.08 ונכתב בו כדלקמן:

"בשם משמר השרון אלון החזקות בע"מ הריני להודיעך כי החל מיום 19 בדצמ' 2008, תסתיים תקופת העסקתך בחברה.

למצער, העסקתך הסתיימה בנסיבות השוללות פיצויי פיטורין".

טו. ביום 11.1.09 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה כנגד התובע, בגין גניבה; לא נמסר מה היו תוצאות החקירה.

טז. ביום 23.2.09 הוגשה התביעה שבפנינו, במסגרתה דרש התובע פיצויי פיטורים, פיצויי הלנה, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין, פיצוי בגין הוצאת דיבה, עמלות בגין מכירת "ספידומטים", גמול עבודה במנוחה השבועית, גמול שעות נוספות, החזר "עמלות מעל" שלא שולמו וכן החזר של הסך ששילם (20,000 ₪) כמפורט לעיל. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה דרשה סך של 106,258 ₪ בגין סכומים נוספים שנגנבו, לטענתה, על ידי התובע והתגלו רק לאחר הפגישה מיום 18.12.08.

להלן תפורטנה העדויות והראיות שהוצגו בפנינו ביחס לכל אחת מהמחלוקות, ולאחריהן הכרעתנו.

דרך ביצוע הפיטורים וזכאות התובע לפיצוי בגין העדר שימוע ובגין הוצאת דיבה

התשתית העובדתית

4. התובע העיד כי זומן לפגישה מיום 17.12.08 רק בשעות הבוקר של אותו יום, ומבלי שנמסרה לו מטרת הפגישה על אף שביקש לברר זאת. לגישתו, הדרישה ממנו בסיום הפגישה שלא להגיע לתחנת הדלק מהווה למעשה פיטורים, וכי "טענותיי היו מיותרות מלכתחילה שכן החלטת הפיטורין מוגמרת הייתה וחלוטה מראש" (סעיף 13 לתצהירו). עוד ציין כי מחליפו – שהובא מתוך המערכת – החל לעבוד כבר ביום 19.12.08, והדבר מעיד כי פיטוריו תוכננו מראש.

5. התובע הוסיף כי במהלך הפגישה מיום 18.12.08 נדרש לשלם סך של 20,000 ₪ ללא כל חישוב או אסמכתא, ו"כאשר אני לא גרמתי לשום נזק ובטח שלא לקחתי מהנתבעת שום כספים שאינם שייכים לי" (סעיף 17). לדבריו, אוים במהלך פגישה זו כי תוגש נגדו תלונה במשטרה, והופעל עליו לחץ לתת תשובה מיידית; לכן הסכים בלית ברירה לבצע את התשלום, כיוון ש"ביקשתי להימנע מהליכים מסורבלים ומתישים על לא עוול בכפי וכאשר מולי נוכח חוקר פרטי ואילו אני אינני בקיא בזכויות ובעוד שאינני מיוצג…" (סעיף 18).

בחקירתו הנגדית התבקש לחדד האם אמנם איימו עליו בהגשת תלונה למשטרה, שכן הדבר אינו עולה מהתמליל, והשיב – "לא זכור לי, אם זה לא זכור לי כנראה שלא התייחסתי לזה בכלל" (עמ' 6). כאשר נשאל מדוע טען כך בתצהירו, השיב כי מנהל המרחב מר דוד אליהו איים בפנייה למשטרה בשיחה טלפונית שהתנהלה ביניהם, אך לדבריו "לא נתתי לכך משקל בכלל, זה לא היה רלוונטי" (עמ' 7).

6. התובע הדגיש כי לא "הודה" בגניבה או בהתנהגות לא תקינה אחרת במהלך הפגישות מיום 17.12.08 ו – 18.12.08, אלא "תמיד הייתי משלם מכיסי נזקים שלא קשורים בי, רק כדי להמשיך ולעבוד בחברה" (סעיף 50 לתצהירו). לדבריו, הובטח לו במעמד הפגישה מיום 18.12.08 כי יקבל סך של 40,000 ₪ בגין עמלות על מכירת "ספידומטים" כנגד התשלום בסך 20,000 ₪ שיועבר על ידו, אך הבטחה זו לא קוימה. עוד הובטח לו שלאחר תשלום הסך של 20,000 ₪ על ידו וביצוע חפיפה מסודרת למחליפו יקבל את כל המגיע לו, כאשר ביצע את ה"חפיפה" כפי שהתבקש ולמרות זאת לא קיבל דבר.

ראוי לציין כי במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע כי הייתה לו אחריות ניהולית לאירוע גניבת הסך של 30,000 ₪ בשנת 2007; כאשר נשאל האם הציע להחזיר את הסכום, השיב – "להחזיר?? שיחזיר מי שלקח… אף אחד גם לא נותן לי רווחים מהחברה, אם כך למה שאשתתף בהפסדים?" (עמ' 5).

7. התובע הוסיף כי מכתב הפיטורים התקבל על ידו רק ביום 6.1.09 (ת/5) ולדעתו נוסח ונשלח רק לאחר שפנה לראשונה באמצעות באת כוחו ביום 31.12.08 (ת/6). בחקירתו הנגדית העלה לראשונה טענה חדשה, לפיה פוטר "בגלל שהעליתי שאלות לא במקום, שזה קשור לכל מיני עבירות שהחברה עשתה… כמו חיוב של עובדים, פינוי פסולת של איכות הסביבה לא למקומות מורשים" (עמ' 3) – טענות שלא חזר עליהן בסיכומיו.

התובע טען עוד כי הנתבעת הפיצה בקרב עובדי החברה ולקוחותיה "כי הנני גנב, פושע, שקרן ורמאי" (סעיף 28 לתצהירו), והדבר מהווה הוצאת דיבה וגרם לו לנזק רב.

8. מר מיקי מעוז, מנכ"ל הנתבעת, העיד כי לתובע ניתנה הזדמנות להציג את גרסתו הן במהלך הפגישה מיום 17.12.08 והן במהלך הפגישה מיום 18.12.08. מר מעוז הדגיש כי איש לא איים על התובע או הבטיח לו הבטחות, ו"פעולותיו של דורון נעשו מרצונו החופשי תוך שהסכום שולם באופן ישיר על דעתו" (סעיף 62 לתצהירו).

9. מר מעוז הוסיף כי זימן את התובע לפגישה נוספת שהתקיימה ביום 19.12.08, במהלכה נמסר לו על פיטוריו. כדבריו – "אמרתי לו שמחר בבוקר יבוא למשרדי כדי שנשוחח על כל העניין", וככל שזכור לו לא הבהיר כי מדובר בשימוע טרם פיטורים (עמ' 19). בימים שלאחר מכן התגלו חשדות נוספים (שיפורטו להלן) ולכן ביקש מהתובע – ביום 25.12.08 – להגיע פעם נוספת למשרדי הנתבעת לצורך מסירת גרסתו, אך התובע בחר שלא להתייצב על אף שהבטיח לעשות כן. לאור זאת, שלח לו – ביום 28.12.08 – את מכתב הפיטורים.

10. מר מעוז הכחיש כי הוציא את דיבתו של התובע רעה; לדבריו, "כבודו של התובע נשמר גם בפני הלקוחות ובפני מנהלי העסקים, מעולם לא הכפשתי את שמו של התובע כמובן לא לפני הפרישה וגם לא לאחריה" (סעיף 64 לתצהירו).

11. מר כפיר רביבו, מנהל מרחב בנתבעת, נכח בפגישות מיום 17.12.08 ומיום 18.12.08 ואישר כי ניתנה במהלכן הזדמנות לתובע להציג את גרסתו. מר רביבו הצהיר אף הוא כי איש לא איים על התובע, והוא בחר להודות ולהחזיר את הכסף מרצונו החופשי. גם מר רביבו הדגיש כי מעולם לא הכפיש את שמו של התובע.

12. מר זיו פיקר, זכיין שטיפת מכוניות בשטח תחנת הדלק, העיד מטעם התובע אך בחקירתו הנגדית הוברר כי אין לו ידיעה אישית על המחלוקות הרלוונטיות וממילא עדותו אינה יכולה לתרום לבירור העובדתי. מר פיקר אף לא העיד כי שמע הוצאת דיבה כלשהי כלפי התובע מטעם מי מהנתבעת.

הכרעה

13. לאחר שקילת העדויות שנשמעו בפנינו, ובהתבסס על תמלילי הפגישות מיום 17.12.08 ו – 18.12.08, אנו קובעות כדלקמן:

א. בתחנת הדלק שנוהלה על ידי התובע התגלו אי סדרים חשבונאיים, ולכן זומן התובע לשיחת בירור במשרדי הנתבעת ביום 17.12.08. אין חולק כי לתובע לא נמסרה מטרת הפגישה מראש, וזאת שכן הייתה זו פגישה בעלת אופי חקירתי שיועדה לשמוע את גרסתו ללא הכנה מוקדמת. התרשמותנו מהתמליל הינה כי החקירה נוהלה באופן הגון, ללא הפעלת לחץ כלשהו ובלא הבטחות שווא.

ב. עם התובע נקבעה פגישת המשך למחרת היום – 18.12.08 – אשר התקיימה בתחנת הדלק. איננו מקבלות את טענת התובע כי פוטר כבר במהלך הפגישה מיום 17.12.08, מעצם כך שהתבקש לשהות בחופשה ולא להגיע לתחנת הדלק משך פחות מיממה עד הפגישה שנקבעה למחרת. התרשמותנו מהתמלילים, כמו גם מהעדויות שנשמעו בפנינו, הינה כי עדי הנתבעת הגיעו לפגישות האמורות ללא עמדה מוגמרת, ובנפש חפצה לשמוע את הסבריו של התובע.

ג. התובע הוא שאמר מיוזמתו, כבר במהלך הפגישה מיום 17.12.08, כי אינו רואה כיצד יוכל להמשיך ולעבוד בנתבעת בהתחשב בחוסר האמון שנוצר. בסיום הפגישה מיום 18.12.08 נשאל על ידי מנכ"ל הנתבעת אם ברור לו שלא יוכל להמשיך ולעבוד בנתבעת, והשיב בחיוב. אנו נותנות אמון בגרסתו של מר מעוז כי למרות דברים אלה, לא פיטר את התובע במהלך הפגישה האמורה אלא הזמין את התובע לפגישה אישית במשרדו למחרת היום – 19.12.08 – אשר רק במהלכה מסר לו על פיטוריו.

14. בהלכה הפסוקה נקבעה זה מכבר חובתו של מעסיק – גם במגזר הפרטי – לקיים שימוע לעובד טרם שמתקבלת החלטה על פיטוריו, לרבות הזמנתו מראש לכך ומתן אפשרות אמיתית להתגונן בפני הכוונה לפטרו (ע"ע 415/06 דני מלכה – שופרסל בע"מ, מיום 15.7.07). התובע טען כי הנתבעת הינה גוף דו מהותי אך לא הוכיח טענתו זו, ואף לא מצאנו כי יש לכך רלוונטיות שהרי הלכות השימוע חלות כיום גם על גופים פרטיים.

כאשר עילת הפיטורים הינה הפרת משמעת אף גובר הצורך בשימוע כדבעי; כפי שנפסק בקשר לכך – "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כך מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה" (ע"ע 355/99 לורה לינדר – ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846 (2002)).

15. במקרה שלפנינו, הנתבעת זכאית הייתה – לאחר שהתעורר חשד בדבר אי סדרים חשבונאיים בתחנת הדלק אשר באחריות התובע – לעמתו עם החשדות בלא הודעה מוקדמת כלשהי, לצורך קבלת גרסתו האותנטית. עם זאת, לאחר השלמת שלב ה"חקירה" וטרם קבלת החלטה בדבר פיטוריו של התובע – היה על הנתבעת לזמנו באופן מסודר לשימוע בהתאם לדרישות הפסיקה, להבהיר כי הינה שוקלת את פיטוריו לאור ממצאי החקירה, ולאפשר לו להתגונן כנגד כוונה זו ולנסות לשכנעה לקבל החלטה אחרת.

16. מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי לא הוגשמה במלואה תכלית השימוע, ולא בוצע שימוע כדבעי לתובע טרם קבלת ההחלטה על פיטוריו. לתובע אמנם התאפשר למסור את גרסתו לעצם ההאשמות כלפיו במהלך הפגישות מיום 17.12.08 ומיום 18.12.08, אך לפגישה הראשונה הגיע התובע ללא כל הכנה מוקדמת או ידיעה מהו נושא הפגישה, והפגישה השנייה הייתה כ – 24 שעות בלבד לאחר מכן ואין מדובר בפרק זמן מספיק. בנוסף, הפגישות מיום 17.12.08 ומיום 18.12.08 היוו במובהק פגישות חקירתיות, ונוהלו ברובן על ידי החוקר הפרטי מר שטיינברג – אשר הדגיש ובצדק כי אינו מוסמך לקבל החלטות ניהוליות כלשהן בדבר המשך עתידו של התובע בחברה.

לפיכך לאחר שהסתיימה החקירה, וככל שמר מעוז שקל את פיטורי התובע לאור תוצאותיה, אמור היה לזמן את התובע באופן מסודר לשימוע טרם פיטורים, תוך פירוט עילות הפיטורים ומתן זמן סביר לצורך הכנה לכך; מהראיות עלה כי לא נעשה זימון כאמור וכי מר מעוז הסתפק בזימון סתמי בעל פה לפגישה למחרת היום.

17. הגם שלא בוצע שימוע מסודר – יש לקחת בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות העובדה כי התאפשר לתובע משך שתי פגישות ממושכות להסביר את עצמו, ובמסגרת זו להתייחס גם להמשך עבודתו בחברה. התובע אף אמר מיוזמתו בפגישה מיום 17.12.08 כי אינו רואה כיצד יוכל להמשיך ולעבוד בחברה; בסיום הפגישה מיום 18.12.08 נשאל על ידי מר מעוז אם ברור לו כי עבודתו תבוא לידי סיום והשיב בחיוב – בלא לבקש השמעת טענות כנגד כך. בהתחשב בכך, ניתן להניח כי נציגי הנתבעת לא ראו טעם מעשי בקיום ישיבת שימוע מסודרת.

18. בהתחשב בכל האמור לעיל, אנו סבורות כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין העדר שימוע מלא כדין, בסך כולל של 7,890 ₪ – שווה ערך לשכר חודש אחד.

19. באשר לדרישת התובע לפיצוי בגין הוצאת דיבה – זו לא הוכחה כלל. התובע הסתפק באמירה כוללנית בקשר לכך בתצהירו, ללא כל פירוט וללא כל ראיה. עדי הנתבעת מצידם הכחישו כי פגעו בשמו הטוב של התובע, ועדותם לא נסתרה בכל דרך. משכך, רכיב התביעה הדורש פיצוי בגין הוצאת לשון הרע – נדחה.

האם הוכחה הפרת משמעת חמורה המצדיקה את שלילת פיצויי הפיטורים

התשתית העובדתית

20. מר כפיר רביבו, מנהל מרחב בנתבעת, העיד כי בבדיקה שגרתית גילה תופעה חריגה בתחנת הדלק המנוהלת על ידי התובע, והינה "כל מיני זיכויים שנראו לי תמוהים" (עמ' 21). כיוון שחלק גדול מהזיכויים נעשה מול חברת נצ"מ, דרכה מבוצעת מכירת השמנים לתחנות הדלק – "ביקשתי מנצ"מ תעודות זיכוי והשוויתי מול מה שקיים במערכת וראיתי שיש אי התאמות" (שם). לאחר שדיווח על כך למנהליו, הוחלט על עריכת חקירה באמצעות משרד חקירות.

מר רביבו הוסיף כי נכח בפגישות מיום 17.12.08 ומיום 18.12.08 וכי התובע הודה במהלכן במיוחס לו, לאחר שעומת עם הממצאים ומבלי שהופעל עליו כל לחץ.

21. מר שי שטיינברג, חוקר בחברת החקירות "תשבץ ייעוץ ומידע" בע"מ, הוא שנשכר על ידי הנתבעת לצורך בדיקת אי הסדרים בתחנת הדלק. לדבריו, במהלך הפגישה מיום 17.12.08 הוצגו בפני התובע "ממצאים שונים בגיבוי מסמכים" (סעיף 6) – אך התובע התקשה ליתן הסברים. במהלך הפגישה הנוספת מיום 18.12.08 "הודה מר אביטן במעשים… הודיע כי הינו האחראי הבלעדי לחוסרים הקיימים בסך של 20,000 ₪ וכי ברצונו להשיב את הכספים" (סעיף 13 לתצהירו).

בהתאם, שילם התובע סך של 20,000 ₪ בתשלום אחד, וסך נוסף של 2,500 ₪ בגין "חוסרים נוספים ואי התאמות שנמצאו בתחנה" (שם; הגם שלא הוצגה אסמכתא כלשהי לתשלום נוסף ואף התובע בעצמו לא מסר על כך).

22. מר מעוז העיד אף הוא כי במהלך הפגישה מיום 18.12.08 אישר התובע את אחריותו לאי הסדרים, והסכים להחזיר מכיסו את הסכום החסר. לדבריו, לאחר פגישה זו הסתבר כי התובע לקח לכיסו סכומים נוספים, כדלקמן:

א. סך של 52,000 ₪, שהתקבל ממכירת עיתונים בימי שישי. לדבריו, מדובר בפדיון של 870 ₪ מדי שבוע, אשר בדיעבד הוברר כי כלל לא הוזן למערכת המחשב של התחנה משך 60 חודשים (סעיף 41(א) לתצהירו).

ב. סך של 17,577 ₪ ממכירת קרח שבוצעה באמצעות המתדלקים, ללא זכר ברישומי מערכת המחשב של התחנה.

ג. שימוש בסך של 1,810 ₪ בכרטיס אשראי של אחת מלקוחות התחנה, שהתגלה במגירת שולחנו.

23. מר מעוז הוסיף כי במהלך חודש ינואר 2009 חויבה הנתבעת בתשלום סך של 2,239 ₪ למוסד לביטוח לאומי, בגין הודעה שהגיש התובע על תאונת עבודה (נספח ה' לתצהירו). לדבריו, חתימתו על גבי טופס ההודעה על פגיעה בעבודה זויפה, והתובע קיבל שכר מלא בגין התקופה בגינה ביקש דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (סעיף 48 לתצהירו).

24. התובע לא סיפק גרסה עובדתית ברורה ביחס למעשים שיוחסו לו. בתצהירו אישר כי הייתה בעייתיות מסוימת בעניין תעודות הזיכוי של שמנים, אך קשה היה להבין את גרסתו המדויקת. להלן פירוט הדברים בלשונו:

"בכל חודש נעשים לכל ספק זיכויים, והספק מקבל בסוף החודש יתרת כסף עבור תעודות כניסה פחות זיכויים… המוצרים ממתינים בדרך כלל שבועיים אך בעניין השמנים ההמתנה ארכה למעלה מחודש עבור כל זיכוי, כאשר מנהל נצ"מ (חברת השמנים) מיודע שאני מוציא זיכוי והוא מבטיח להגיע. כשהיה מגיע כבר נהג של החברה לעתים לא יכל לקחת עמו את השמנים ולתת לי תעודה, היו מספר מקרים מכל הזיכויים שנגנבו מהארון שמנים ולכן התקשרתי למנהל נצ"מ בבקשה לסייע לי על מנת שלא לחייב את העובדים בניכוי משכרם. לאחר הסכמה שהושגה (הכל בתחום סמכותי במסגרת תפקידי) לא ניתנו התעודות. מנהל האזור כפיר קיבל ממני עדכון מצב על ההתרחשות והבעיה הועלתה בפניו" (סעיף 65(ב) לתצהירו).

התובע הדגיש כי ההאשמות כלפיו היו לפיכך "בעיקרן נוהלי עבודה שעבדתי לפיהם במשך שנים רבות, בידיעת ההנהלה ובהסכמת כל הממונים עלי" (סעיף 11 לתצהירו).

25. באשר לכרטיסי ה"איזי פארק" לא סיפק התובע הסבר כלשהו בתצהירו; בחקירתו הנגדית אמר את הדברים הבאים:

"התחנה הייתה נקודה של שירות לאיזיפארק גם תיקונים וגם טעינות. הייתה בעיה במספר מכשירים של איזיפארק… שהגיע לקוח החזיר את המכשיר התקול. מאיזיפארק ביקשו ממני לאסוף זאת בשקית ויבואו לקחת זאת אחת לכמה זמן. הייתי צריך להוציא לו מכשיר חדש. הם לוקחים את הישנים ומביאים את החדשים וזהו…

נניח שהטכנאי מגיע פעם בשבוע. החזירו לי 5 מכשירים של איזיפארק – שמתי אותם בשקית וכנגדם נתתי 5 מכשירים חדשים ללא תשלום. אסור היה להכניס את המכשירים התקולים למלאי. 5 מכשירים שמכרתי לא קיבלתי עבורם כסף, ביצעתי מכירה כדי שירד לי מהמלאי. בגלל שהיו חסרים לי 500 ₪ (100 ₪ לכל אחד מהחמישה) עשיתי זיכוי. כאשר הוא הביא, לא באותו יום אלא לאחר כמה ימים, מכשירים חדשים – הכנסתי אותם למלאי בחזרה כאילו קיבלתי סחורה" (עמ' 7-8).

26. באשר לטענות הנוספות שהועלו נגדו על ידי מר מעוז, השיב התובע כדלקמן:

א. בימי ו' נמכרו עיתונים במחירים מוזלים, כאשר "כספי התמורה הצטברו בכלי ששימש לאיסופם". לדבריו, כ – 5 – 10 פעמים ביום ערך ספירה של הכספים שהצטברו בכלי, והקליד את המכירות בקופה תחת "מכולת כללי" (סעיף 69(א) לתצהירו). התובע הדגיש כי הכספים דווחו במלואם וכי הנהלת הנתבעת הייתה מודעת לדרך ההתנהלות בקשר לכך.

ב. לקוחות שרכשו קרח בכמות גדולה קיבלו הנחה, אך "מאחר ולעובדים לא היה אישור ליתן הנחות ללקוחות, לאחר רכישת המוצר במחיר מלא הייתי מעניק את ההנחה ללקוח באמצעות זיכויו במספר שקיות קרח" (סעיף 69(ב)). לדבריו, "הכל התבצע בצורה שקופה לחלוטין תוך שהנתבעת מודעת לשיטות המכירה הללו במשך שנים" (שם).

ג. התובע הכחיש כי עשה שימוש בלתי חוקי כלשהו בכרטיס אשראי שנשכח בתחנה.

ד. התובע אישר כי נפגע בתאונת עבודה, כאשר ניתן לו אישור אי כושר למשך חודש אך לבקשת המנכ"ל הגיע במהלך תקופה זו וביצע באופן חלקי את המטלות הדחופות – תוך קבלת שכר מלא (עמ' 2 לפרוטוקול). לאחר כשנה הוצע לו להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי והוא עשה כן, כאשר מר מעוז חתם למיטב ידיעתו על טופס התביעה בשם הנתבעת (וכדבריו – "שמתי זאת בדואר הפנימי למח' שכר… וזה חזר אלי בדואר הפנימי חתום" – עמ' 2). כיוון שלא הייתה לו כל כוונה להונות או לרמות, ומלכתחילה הגיש את התביעה לצורך הכרה באירוע כתאונת עבודה ולא לצורך קבלת דמי פגיעה – השיב למוסד לביטוח לאומי, לאחר מספר חודשים, את דמי הפגיעה ששולמו לו (אם כי לא צירף מסמכים כלשהם המאשרים זאת).

הכרעה

27. לאחר שקילת העדויות, ועל אף שהנתבעת הסתפקה בראיות חלקיות בלבד, שוכנענו כי הוכחה הפרת משמעת חמורה מצידו של התובע, והתנהלות בלתי תקינה על ידו – כמנהל תחנת הדלק – בכל הנוגע לזיכויים מול חברת נצ"מ (אשר מכרה את השמנים לתחנה) ומול חברת "איזי פארק". עוד שוכנענו, הגם שלא הוכח משך הזמן המדויק בו פעל התובע באופן שאינו תקין – כי אין מדובר במעידה חד פעמית או אקראית. במקביל לכך שוכנענו, כי שאר טענותיה של הנתבעת לא הוכחו. להלן יובאו הנימוקים לקביעתנו.

28. ראשית נציין, כי הנתבעת לא המציאה מסמכים או ראיות חיצוניות לטענותיה, לרבות המסמכים ממערכת המלאי או מערכת הנהלת החשבונות המעידים על זיכויים בלתי סבירים או על פער בין תעודות הזיכוי לבין מוצרים שהוחזרו בפועל. אף לא הובאה חוות דעת של רואה חשבון או איש כספים שיכולה להסביר את משמעות הזיכויים מבחינה כלכלית, והאם יצרו עודף מלאכותי – של כסף מזומן או מוצרים – שיכול היה להילקח על ידי התובע. הנתבעת אף לא הזמינה למתן עדות את נציגי חברת נצ"מ או חברת "איזי פארק", על מנת להוכיח את הפער בין הזיכויים שבוצעו על ידי התובע לבין כמות הפריטים שהוחזרה על ידו בפועל.

29. על אף העדרן של הראיות שפורטו לעיל, שוכנענו כי ניתן להסתפק בדברים שמסר התובע בחקירותיו מיום 17.12.08 ומיום 18.12.08, ובהודאתו הנובעת מעצם תשלום הסך של 20,000 ₪ על ידו. בהקשר זה נדגיש כי לא מצאנו בתמלילי השיחות הודאה בעל פה מצד התובע בגניבת הכספים או בלקיחתם לכיסו, ועם זאת התובע אישר במסגרתם באופן מפורש כי התנהל באופן שאינו תקין וביצע זיכויים "למפרע" ובכמות שאינה סבירה. בתצהירו ניתנה לתובע הזדמנות להסביר את הדברים ולהראות כי התנהל באופן תקין, אך הסבריו לא היו מובנים כלל. התובע הודה לפיכך, במפורש ולכל הפחות, בהתנהלות חשבונאית בלתי תקינה שאינה משקפת את המציאות.

30. בנוסף, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי בעצם החזרת הסך של 20,000 ₪ על ידי התובע יש משום הודאה ברורה – אם לא ללקיחת הסך לכיסו אזי לכל הפחות לאחריות ישירה לנזק בסדר גודל כזה שנגרם לנתבעת. שוכנענו כי התובע לא נהג "לסגור" על חשבונו חסרים בסדר גודל כזה באופן קבוע וכי לא היה משלם את הסכום לולא סבר שיש לו אחריות ממשית; ראיה טובה לכך הינה תשובתו הספונטאנית כי לא העלה על דעתו להחזיר לנתבעת את סכום הגניבה של 30,000 ₪ בגינו הייתה לו אחריות ניהולית, שכן "שיחזיר מי שלקח…" (סעיף 6 לעיל). התובע אף נשאל במפורש על ידי מר מעוז, טרם השבת הכספים, אם הוא משוכנע שהוא מבקש להשיבם שכן מנהל שטעה אינו אמור לשאת בנזק על חשבונו – והשיב בחיוב.

31. התובע בתצהירו ניסה לטעון כי הסכים לשלם את הסך של 20,000 ₪ נוכח לחץ שהופעל עליו וכיוון שאוים בפנייה למשטרה, אך בחקירתו הנגדית חזר בו מהטענה האחרונה – ובתמלילים אכן לא מוזכרת כלל האפשרות של הגשת תלונה למשטרה. עוד טען התובע כי הסכים לשלם את הסך של 20,000 ₪ כנגד הבטחה כי תשולמנה לו עמלות בגין מכירת "ספידומטים" בסך של 40,000 ₪, אך כל הבטחה כזו לא עולה מהתמלילים.

נהפוך הוא – התמלילים מעידים על קיום שיחה הוגנת, במהלכה העלה התובע מיוזמתו את האפשרות כי יחזיר כספים מכיסו וכנגד כך לא הובטח לו דבר, אם כי נאמר שיקבל את כל המגיע לו. שוכנענו לפיכך כי החזר הסך של 20,000 ₪ על ידי התובע נעשה מרצון טוב וחופשי וכי יש בו כדי להעיד על אחריות ישירה מצד התובע, לנזק לפחות בשיעור זה אשר נגרם בפועל לנתבעת כתוצאה מדרך התנהלותו. מטעם זה, לא מצאנו הצדקה להורות לנתבעת להחזיר לתובע את הסך האמור – כפי ששולם על ידו מרצונו החופשי.

32. לאמור לעיל ניתן להוסיף את חוסר מהימנותו של התובע במהלך עדותו בפנינו. בעדותו נמצאו תמיהות לא מבוטלות, וכדוגמא – הטענה שהועלתה לפתע, ולא מצאה זכר בתצהירו, לפיה פוטר בשל אי סדרים שמצא כביכול בהתנהלותה של הנתבעת. התובע אף לא יכול היה להסביר באופן ברור, הן בחקירותיו בזמן אמת והן בחקירתו בפנינו, מה גרם לו לבצע את הזיכויים כפי שביצע ומה מסתתר מאחורי התנהלותו. התובע העדיף להשאיר את נושא הזיכויים עמום ומעורפל – על אף שמדובר בהתנהלות שהוא עצמו אחראי לה ויש להניח כי ככל שהיה לה הסבר לגיטימי, היה דואג לומר אותו. לכאורה, עצם ביצוע הזיכויים יצר עודף של מזומן או מוצרים שהתובע יכול היה "לשחק" איתו ולהשתמש בו כרצונו. שוכנענו לפיכך כי התנהלותו של התובע הייתה לא תקינה בעליל בכל הנוגע לדרך ביצועם של "זיכויים", ועם זאת לא הוכח ברמת ההוכחה המספקת כי לקח כסף לכיסו.

33. באשר לטענותיה הנוספות של הנתבעת: הטענות בדבר כספים שהתובע לקח לכיסו כתוצאה ממכירת עיתונים, מכירת קרח ושימוש בכרטיס אשראי של לקוחה – לא הוכחו כלל. הנתבעת הסתפקה בהקשר זה באמירות בעלמא בתצהירו של מר מעוז, בלא כל ראשית ראיה.

אף לא הוכח כי חתימתו של מר מעוז על גבי טופס ההודעה על פגיעה בעבודה זויפה על ידי התובע; הוכח כי התובע קיבל כספים שלא כדין מהמוסד לביטוח לאומי, ולדבריו החזירם לאחר מספר חודשים, אך אין לכך רלוונטיות לענייננו ולא בגין כך פוטר התובע. ככל שהנתבעת אכן נדרשה לשלם כספים למוסד לביטוח לאומי בגין תאונת העבודה הנטענת – עליה לפנות למוסד לביטוח לאומי בקשר לכך.

34. נותרה לדיון השאלה כיצד משליכות קביעותינו לעיל על זכאות התובע לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. הצדדים לא טענו לתחולתו של הסכם קיבוצי כלשהו, או לקיומו של הסכם קיבוצי בענף, ולכן הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, כאשר עלינו להדריך עצמנו לפי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים – תקנון העבודה כפי שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (דב"ע נו/3-28 רומן בני ברק (1988) בע"מ – יצחק פרנסיס, מיום 28.4.96). הסעיפים הרלוונטיים לענייננו מתוך התקנון הינם אלו העוסקים בהפרת משמעת חמורה או גניבה/מעילה, ומאפשרים בנסיבות אלו שלילה חלקית או מלאה של פיצויי הפיטורים, כאשר נטל ההוכחה מוטל על המעסיק (דב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי – שושנה שרייר, פד"ע א' 69 (1970)).

35. על פי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע אם מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים או להפחיתם עליו להתחשב בכלל נסיבות המקרה ולשקללן, תוך שהינו לוקח בחשבון את "תכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד, והתכלית שבשלילתם מאידך" (עב' (ת"א) 7697/02 תמר מייזר (בבליוביץ) – צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, מיום 23.11.05; פסק הדין אושר על ידי בית הדין הארצי – ע"ע 60/06 מיום 30.10.06).

במסגרת זו יש לבחון את חומרת המעשים בגינם פוטר העובד, משך הזמן ומספר הפעמים בהם בוצעו, חומרת הנזק שנגרם למעסיק, ההקשר התעשייתי, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך תקופת העבודה שקדמה להפרת המשמעת, מידת האמון ששררה בין הצדדים, מעמדו של העובד ותפקידו, תרומתו של העובד למקום העבודה ונסיבותיו האישיות, וכל זאת תוך הבאה בחשבון כי גם הפיטורים כשלעצמם הנם עונש חמור (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה – בן ציון קליין, מיום 2.7.01; ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ – אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31.5.07; ע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ – אלכסנדר פסחוביץ, מיום 17.12.09).

36. לאחר שקילת טענות הצדדים וכלל הנסיבות, הגענו לכלל מסקנה כי יש לשלול מהתובע 30% מפיצויי הפיטורים המגיעים לו, באופן שיהא זכאי ל – 70% מפיצויי הפיטורים לפי דין. במסגרת זו לקחנו בחשבון את תפקידו הבכיר של התובע; את האחריות שניתנה לו לניהול תחנת הדלק על כל היבטיה; ואת התנהלותו הלא תקינה, ללא הסברים מספקים, שהותירה סימני שאלה רבים לגבי מניעיה והאם השיג טובות הנאה אישיות כתוצאה מכך. מצידו השני של המטבע, לקחנו בחשבון כי לא הוכחה גניבה או לקיחת כספים לכיסו של התובע; כי התובע שיתף פעולה עם החקירה והסכים להחזיר כספים; וכן את העובדה כי הנחת העבודה של כל המעורבים בפגישות מיום 17.12.08 ו – 18.12.08, לרבות מנכ"ל הנתבעת, כפי העולה מהתמלילים – הייתה כי התובע יקבל את כל המגיע לו עם סיום עבודתו, לרבות פיצויי פיטורים.

37. מתלושי השכר עולה כי שכרו הקובע של התובע הינו 7,890 ₪ (שכר בסיס של 7,340 ₪ בצירוף שעות נוספות גלובאליות בסך של 550 ₪, כאשר מודגש בתלוש כי ה"שכר לזכויות סוציאליות" כולל את רכיב השעות הנוספות ועומד על 7,890 ₪), ולכן פיצויי הפיטורים המלאים לפי דין עומדים על 71,996 ₪, ו – 70% מסכום זה על 50,397 ₪. בהתחשב במכלול הנסיבות, לא מצאנו כי יש הצדקה לפסיקת פיצויי הלנה. בנוסף זכאי התובע ל – 70% מחלף ההודעה המוקדמת (סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001), בסך של 5,523 ₪.

זכאות התובע להפרשי עמלות

התשתית העובדתית

38. התובע העיד כי לאחר שנגנב ממשרדו הסך של 30,000 ₪, ולמרות העדר כל אשמה מצידו, ביקש ממנו מר מעוז כי ישתתף בנזק באופן סמלי, על ידי כך שלא ישולמו לו עמלות למשך שנה וחצי. לדבריו, "אמרתי למיקי שזה לא הוגן אבל ידעתי שאם אתנגד יפטרו אותי" (סעיף 59(א) לתצהירו). כתוצאה מכך, לדבריו, לא שולמו לו כלל – או ששולמו אך באופן חלקי – "עמלות מעל" שאמור היה לקבל במהלך החודשים אוקטובר 2005 – ספטמבר 2007.

התובע דרש בגין כך בתביעתו סך של 23,000 ₪, שכן לטענתו סכום העמלות שהגיעו לו עמד "בממוצע" על 1,000 ₪ לחודש (סעיף 45 לתצהירו). בסיכומיו צמצם את רכיב התביעה לסך של 18,559 ₪ (סעיף 74), בהתבסס על סכומי העמלות החלקיים הרשומים בתלושי השכר של החודשים הרלוונטיים.

39. התובע העיד עוד כי מכר כ – 90 "ספידומטים" (כרטיסי תדלוק אוטומטיים של חברת "דור אלון") בשנה, וכי "יש רישום מסודר של כל המכירות שבוצעו תחת שמי, במחלקת הספידומטים בחברה" (סעיף 22 לתצהירו). התובע צירף "נוהל תמריצים – גיוס לקוחות ספידומט" מיום 1.7.08 (נספח ת/2), של קבוצת "דור אלון", לפיו "שווי התמריץ יהיה בסך 50 ₪ לכרטיס/התקן" וככל שמדובר בלקוח פרטי שאינו עסקי – "יהיה שווי התמריץ בסך 40 ₪ לכרטיס" (להלן: נוהל דור אלון).

התובע אישר כי בפועל לא קיבל עמלות כלשהן בגין מכירת "ספידומטים", וזאת משך כל תקופת עבודתו; בחקירתו הסביר כי הנתבעת אינה כפופה לנוהל "דור אלון" שכן מדובר בחברת בת שיש לה בעל מניות נוסף – קיבוץ משמר השרון – ולכן "הדירקטוריון של שתי החברות צריך לאשר זאת" (עמ' 10). עם זאת, ולדבריו, במהלך הפגישה מיום 18.12.08 הובטח לו כי יקבל את העמלות המגיעות לו, בסך של 40,000 ₪.

40. מר מעוז הכחיש מכל וכל כי הבטיח לתובע את תשלום עמלות ה"ספידומטים" בתמורה לתשלום הסך של 20,000 ₪. מר מעוז הדגיש כי איש בנתבעת לא קיבל עמלות כאמור; כי הנתבעת אינה כפופה לנהליה של קבוצת "דור אלון" (אלא רק מבחינה מקצועית); וכי בנתבעת – להבדיל מקבוצת "דור אלון" – לא היה כל נוהל או נוהג בדבר תשלום עמלות מסוג זה (עמ' 16). לדבריו, התובע ביקש ממנו בעבר מספר פעמים את תשלום העמלות ונדחה. גם במהלך הפגישה מיום 18.12.08 העלה התובע פעם נוספת את הנושא, אך לא הובטח לו דבר בקשר לכך (סעיף 67).

41. מר מעוז הכחיש כי בוצע ניכוי כלשהו מהעמלות המגיעות לתובע במהלך השנים 2005 – 2007. בחקירתו הנגדית הסביר כי "עמלה מעל" שולמה לתובע ככל שהתחנה בניהולו עברה סף מכירות מסוים בחודש נתון, כאשר את הסף המינימאלי עברה התחנה מדי חודש בחודשו. עם זאת, לא נובעת מכך זכאות אוטומטית לעמלות, שכן תשלומן היה מותנה גם בהעדר "בעיות משמעת כאלה ואחרות" (עמ' 18).

42. מר רביבו אישר אף הוא כי נוהל תשלום עמלות בגין "ספידומטים" אינו חל על תחנות "משותפות" דוגמת הנתבעת, אלא רק על תחנות דלק המנוהלות על ידי קבוצת "דור אלון" באופן בלעדי (עמ' 22).

הכרעה

43. לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפנינו, אנו קובעות כי התובע לא הוכיח את דרישתו להפרשי "עמלות מעל" בגין החודשים אוקטובר 2005 – ספטמבר 2007, וזאת מהטעמים כדלקמן:

א. התובע כלל לא הוכיח מה היו התנאים לתשלום העמלות, האם התקיימו, מה היה גובה המכירות בחודשים הרלוונטיים, ומה גובה העמלות המגיע לו – ככל שמגיע – בגין כל אחד מהחודשים. גם אם הנתונים המלאים בקשר לכך נמצאים בידי הנתבעת, התובע אמור היה לבקשם במסגרת גילוי המסמכים בשלב ההליכים המקדמיים, והוא אינו יכול לבסס את טענתו על קטעי תשובות שניתנו על ידי מר מעוז בחקירתו הנגדית או על "ממוצע" שלא הוכח.

ב. לפי תלושי השכר, התובע קיבל בפועל "עמלות מעל" במהלך החודשים אוקטובר 2005 – ספטמבר 2007, אם כי לא בכולם, וזאת בסכומים משתנים. על פני הדברים, לפיכך, נסתרת טענתו לפיה נוכו ממנו עמלות של שנה וחצי כ"עונש" על גניבת הסך של 30,000 ₪. טענתו כי מדובר ב"עונש" על גניבת הסך של 30,000 ₪ אף בלתי סבירה בהתחשב במועדים הרלוונטיים, שכן אירוע הגניבה היה ביום 8.3.07, ולטענתו ניכויי העמלות החלו כבר בחודש אוקטובר 2005.

ג. התובע המשיך לעבוד משך חודשים רבים לאחר תחילת "ניכוי" העמלות בחודש אוקטובר 2005, אך לא הציג כל אסמכתא לכך שדרש הפרשי עמלות כלשהם המגיעים לו לטענתו. גם בפגישה מיום 18.12.08, במהלכה טען כי הנתבעת חבה לו כספים, הפנה לעמלות בגין מכירת ה"ספידומטים" בלבד, ולא טען להפרשי "עמלות מעל". למעשה התובע בתצהירו אף אישר כי הסכים לאי קבלת העמלות (סעיף 38 לעיל), אם כי לדבריו בלית ברירה שכן חשש מפיטורים.

44. אנו ממשיכות וקובעות כי התובע לא הוכיח את דרישתו לעמלות בגין מכירת "ספידומטים". התובע לא הוכיח כל מקור משפטי המחייב את הנתבעת לשלמן. התובע עצמו אישר כי הנוהל שצורף על ידו מתייחס לקבוצת "דור אלון" ואינו מחייב את הנתבעת כחברה "משותפת" (כהגדרת הצדדים). התובע לא קיבל בפועל עמלות כלשהן בגין מכירת "ספידומטים" וזאת משך כל תקופת העבודה. התובע אמנם העלה את בקשתו לכך במהלך הפגישה מיום 18.12.08 אך עולה מהתמליל בבירור כי לא קיבל כל הבטחה לתשלומן. התובע אף לא הוכיח את מספר ה"ספידומטים" שנמכרו על ידו, ולא הציג תחשיב כלשהו המלמד כיצד הגיע לסך הנדרש על ידו של 40,000 ₪.

45. לאור האמור, התביעה להפרשי עמלות, על שני חלקיה – נדחית.

זכאות התובע לגמול שעות נוספות ופדיון חופשה

התשתית העובדתית

46. בהסכם העבודה של התובע נקבעו בין היתר הדברים הבאים:

א. "תפקידו של המועסק נמנה עם התפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי ואין כל אפשרות לפקח על זמן עבודתו… לפיכך כולל שכר המועסק תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, וחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 לא יחול על המועסק ועל ההסכם" (סעיף 3(ג)).

ב. המועסק מתחייב "לעבוד שעות עבודה כנדרש לרבות שעות נוספות וכד'. עבור עבודה בשעות נוספות לא יהיה המועסק זכאי לתשלום נפרד" (סעיף 4(א)(5)).

ג. שכרו של התובע יעמוד על שכר יסוד בסך של 5,840 ₪ ו"ש"נ גלובליות" בסך של 550 ₪ (סעיף 5(א)), כאשר "המועסק לא יהיה זכאי לקבל כל תמורה או תשלום מכל סוג שהוא מעבר למשכורת הכוללת ולתשלומים שפורטו במפורש בהסכם" (סעיף 5(ג)).

ד. "המועסק יהיה זכאי לימי חופשה בהתאם לחוק… זכות הצבירה לימי חופשה מוגבלת ל – 25 ימים, ויתרה מצטברת מעבר למכסה זו – תימחק" (סעיף 7).

47. התובע טען בתצהירו כי אולץ לחתום על הסכם העבודה, שאם לא כן – יפוטר. התובע טען כי צירף להסכם החתום "מסמך ובו הסתייגויות והערות שונות בנוגע לנוסח ההסכם" (סעיף 59(ג) לתצהירו), והובטח לו שההסכם ייערך בהתאם וייחתם מחדש – אך הדבר לא נעשה. לדבריו, אף לא קיבל עותק מההסכם.

48. התובע העיד כי מדי שבת נדרש לבצע ביקורת שערכה שעה אחת, אך מעולם לא קיבל גמול בגין כך. בנוסף, נדרש לעסוק בתיקון תקלות טכניות במשאבות – הן ביום שבת אחת לחודשיים למשך 3 שעות, והן פעמיים בחודש בשעות הלילה – גם זאת למשך 3 שעות. התובע לא צירף רישום שעות כלשהו המעיד על האמור לעיל.

49. מר מעוז העיד כי הסכם העבודה נחתם על ידי התובע מרצונו החופשי ועל נוסחו הסופי, תוך שקיבל לידיו עותק. מר מעוז הוסיף כי "כאשר נחתם עם התובע ההסכם האישי היה מצופה ממנו לבצע שעות נוספות", שכן "אך סביר הוא לצפות ממנהל התחנה לעבוד מפעם לפעם שעות שהן מעבר למשרה רגילה" (סעיף 72 לתצהירו).

הכרעה

50. ראשית נציין, כי לא מצאנו ממש בטענתו של התובע כי אולץ לחתום על הסכם העבודה וכי צירף אליו מסמך עם הערות שאמורות היו להתווסף להסכם. התובע לא הגיש לעיוננו כל מסמך כאמור, והסתפק בטענה בעלמא בקשר לכך. התובע אף לא הצביע על הסעיפים בהסכם העבודה להם לא הסכים כביכול, וטענתו בקשר לכך אך פגעה באמינותו בעינינו.

51. בהסכם העבודה של התובע אמנם נרשם כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) לא יחול עליו נוכח תפקידו הניהולי, אך בפועל קיבל התובע – משך כל תקופת עבודתו – גמול שעות נוספות גלובאליות בסך של 550 ₪ לחודש. משכך, מתייתר הצורך לדון בשאלת תחולתו של החוק, שכן הנתבעת עצמה יצאה מנקודת הנחה כי החוק חל.

52. בהתאם להלכה הפסוקה, מעסיק רשאי להגיע מול עובד להסכמה בדבר תשלום "שעות נוספות גלובאליות" (דב"ע מד/3-34 דוד אלון – בנק ישראל, פד"ע טז 76 (1984)), מתוך הנחה כי בממוצע, וכמכלול – יקבל העובד לכל הפחות תמורה שוות ערך לזו המגיעה לו מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה. התובע אישר כי ביצע מעת לעת שעות נוספות – בין בשעות הלילה ובין בימי מנוחה, וכמצופה ממנו בהתחשב בתפקידו – ומכאן שהתשלום הגלובאלי ששולם לו לא היה פיקטיבי. גם היקפי העבודה הנוספת שהתובע טען להם תואמים, באופן גס, את הסכום החודשי ששולם. משכך, התובע לא הוכיח זכאות לגמול שעות נוספות, או גמול עבודה בימי מנוחה, מעבר לסכום הגלובאלי ששולם לו הלכה למעשה.

53. בנוסף, וגם אם היינו יוצאות מנקודת הנחה כי התשלום הגלובאלי אינו מכסה את העבודה בימי מנוחה – התובע הסתפק בטענות כוללניות בדבר עבודה נוספת של "פעמיים בחודש", "מדי שבת", "אחת לחודשיים" וכיו"ב, אך לא הוכיח זאת בכל דרך. נזכיר בהקשר זה כי תביעתו של התובע מתייחסת לתקופה שטרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958; בהתאם להלכה הפסוקה ניתן אמנם להעביר את נטל ההוכחה למעסיק גם לגבי תקופה שקדמה לתיקון זה (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים, מיום 12.11.08), אך זאת כפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על ידי העובד (ע"ע 280/08 אושרי זגורי – חברת השמירה בע"מ, מיום 3.5.10) – ובמקרה זה לא הובא כל "דבר מה" כאמור על ידי התובע. משכך, התביעה ברכיב זה נדחית.

54. באשר לפדיון חופשה – נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול חופשה על ידי העובד ומכסת החופשה הצבורה לזכותו מוטל על המעסיק (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)). במקרה שלפנינו, הנתבעת לא המציאה פנקס חופשות כלשהו; לפי תלוש השכר האחרון (חודש נובמבר 2008) עליו הסתמך התובע, יתרת החופשה הצבורה לזכותו עמדה על 37.88 ימים, ולא הובאה כל סיבה מדוע לא לפסוק לזכות התובע פדיון חופשה בהתאם למכסה זו. לא נשמטה מעינינו טענת הנתבעת בסיכומיה כי מדובר ב – 37.88 שעות ולא 37.88 ימים, אך טענה זו – מעבר לכך שלא הוכחה – אינה עומדת בקנה אחד עם דרך רישום "ניצול החודש" ו"זיכוי החודש" בכל הנוגע לחופשה בתלושי השכר של התובע.

התובע זכאי לפיכך לפדיון חופשה בגין 38 ימים כדרישתו (37.88 ימים לפי תלוש נובמבר 2008 וכן מכסת החופשה בגין ימי עבודתו בחודש דצמבר 2008 עד לפיטוריו), בסך 9,994 ₪ (7,890/30 כפול 38, שכן לכאורה נעשה החישוב לפי "ימים" ולא "ימי עבודה").

התביעה שכנגד

55. הנתבעת דרשה במסגרת התביעה שכנגד פיצוי בסך כולל של 106,258 ₪, בטענה כי סכומים מצטברים בסך זה נגנבו על ידי התובע במהלך שנות עבודתו החל משנת 2005 (טענה בדבר אי התאמה חשבונאית שלא הובאה לה כל ראיה ואף לא פורטה בעדויות), דרך שנת 2007 (הסך שנגנב בסך 30,000 ₪, ובדיעבד מבקשת הנתבעת לייחס אחריות מלאה בקשר אליו לתובע) וכלה במעשי ה"גניבה" הנוספים שפורטו בסעיפים 22 ו – 23 לעיל.

56. כפי שעולה מהפירוט לעיל, הנתבעת לא המציאה ראיות כלשהן לטענותיה אלא התבססה על הודאת התובע – אך זו ניתנה רק ביחס לסך של 20,000 ₪ שכבר הוחזר על ידו. משכך, אנו קובעות כי התביעה שכנגד לא הוכחה כלל והינה נדחית במלואה.

סיכום

57. סוף דבר – התביעה שכנגד נדחית. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

א. פיצוי בגין העדר שימוע בסך של 7,890 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 19.12.08 ועד התשלום בפועל;

ב. פיצויי פיטורים חלקיים בסך של 50,397 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 19.12.08 ועד התשלום בפועל;

ג. חלף הודעה מוקדמת בסך של 5,523 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 19.12.08 ועד התשלום בפועל;

ד. פדיון חופשה בסך של 9,994 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 19.12.08 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ג, (03/04/2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציגת ציבור מעבידים גב' רויטל גוטלון סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת נציגת ציבור עובדים גב' גילה שהרבני