סע 29952-12-10- מטפלת בבית אבות התפטרה בשל מצבה הבריאותי וזכאית לפיצויי פיטורים
סע 29952-12-10 לולה רדג'ובוב נ' "בית באטה" בית חולים סיעודי בע"מ (בית דין אזורי לעבודה – תל-אביב-יפו, אסנת רובוביץ – ברכש) 07/01/2013
זכאות לפיצויי פיטורים • התפטרות כפיטורים • התפטרות בשל מצב בריאות
בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו ס"ע 29952-12-10 07 ינואר 2013 לפני: כב' השופטת אסנת רובוביץ – ברכש התובעים 1. לולה רדג'ובוב ע"י ב"כ: עו"ד פבל מורוז – הנתבעים 1. "בית באטה" בית חולים סיעודי בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד שרון בן מוחה
פסק דין
1. לפני תביעתה של הגב' לולה רדג'ובוב, שעבדה כמטפלת בשירות הנתבעת- "בית באטה" בית חולים סיעודי בע"מ. השאלה העיקרית בתיק זה נוגעת לנסיבות סיום העסקת התובעת וזכאותה לפיצויי פיטורים. כן תובעת התובעת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין וזכויות סוציאליות נוספות.
אלו העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מכתבי הטענות כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר הוגשו לבית הדין:
2. הנתבעת הינה חברה פרטית הפועלת כבית אבות.
3. התובעת עבדה בנתבעת ככוח עזר בבית האבות מיום 21.3.2006 (סעיף 4 לתצהיר התובעת). יום עבודתה האחרון, בפועל, היה 11.4.2010.
4. בקומה הראשונה בבית האבות המטופלים הינם תשושי נפש, שברובם אינם סיעודיים, ובקומות השנייה והשלישית המטופלים הינם סיעודיים בכיסא גלגלים (עדותה של הגב' אתי ניניו, מנהלת הנתבעת, בעמוד 13).
בתקופה הראשונה לעבודתה עבדה התובעת בכל שלוש הקומות בבית האבות (סעיף 33 לתצהירה של הגב' אתי ניניו), אולם בשנתיים האחרונות לעבודתה בבית האבות, עבדה התובעת בקומה הראשונה בלבד, בה ממוקמת מחלקת המטופלים תשושי הנפש, שכאמור בעיקרם אינם סיעודיים.
5. ביום 6.4.2010 בשעת צהריים, בזמן עבודתה של התובעת, נפל (ולגרסת התובעת "התיישב") על הרצפה בחדרו מטופל ממחלקת תשושי הנפש בקומה הראשונה. בהמשך, כאשר התלונן המטופל על כאבים הוא נבדק בבית החולים והתברר כי יש לו שבר באגן (עדותה של הגב' זהבה מימון, אחות ראשית בבית האבות, בעמוד 20).
בבירור שערכו למחרת הגב' זהבה מימון והגב' אתי ניניו בנוגע לאירוע הנפילה, סיפרה להן הגב' סבטה חיימוב אשר עבדה יחד עם התובעת במשמרת ביום 6.4.2010, כי אותו דייר נפל בחדרו, כאשר התובעת השאירה אותו ללא השגחה וכי מיד לאחר נפילתו עזרה לתובעת להרימו מהרצפה ולהובילה למיטתו (עדותה של הגב' זהבה מימון בעמוד 21 לפרוטוקול הדיון, תצהירה של הגב' סבטה חיימוב).
6. ביום 11.4.2010, בתום יום העבודה (ולאחר שלגרסת הנתבעת קדמה לכך שיחת בירור שנערכה לתובעת, אשר תידון בהמשך) הודיעה הגב' זהבה מימון לתובעת כי החל ממחרת, עליה לעבור לעבוד בקומה השנייה בבית האבות, שם כאמור, ממוקמת מחלקת המטופלים הסיעודיים (סעיף 25 לתצהיר התובעת). בתגובה הציגה התובעת בפני הגב' זהבה מימון אישור רפואי, מחודש 12/2008, לפיו "עליה להימנע מהרמת משאות כבדים" (ת/2 לתצהיר התובעת), משכך סירבה לעבור לעבוד במחלקה הסיעודית (סעיף 20 לתצהירה של הגב' זהבה מימון, עדותה בעמוד 23, עדות התובעת בעמוד 4, שורה 33, עמוד 5 שורה 1). הגב' זהבה מימון העבירה אישור רפואי זה לעיונה של הגב' אתי ניניו (סעיפים 21,22 לתצהירה של הגב' זהבה מימון, סעיף 36 לתצהירה של הגב' אתי ניניו).
באשר לחלופי הדברים המדויקים לאחר מכן, חלוקים ביניהם הצדדים ואליהם אתייחס בהמשך, אולם אין חולק כי עוד באותו יום התייצבה התובעת לביקור רפואי אצל רופא אורטופד והמציאה אישור רפואי שבו נכתב כי עליה "להימנע מהרמת משאות כבדים" (ת/3 לתצהיר התובעת) וכי גם לאחר הצגת אישור זה, לא אישרה הגב' ניניו לתובעת להמשיך ולעבוד בקומה הראשונה. כן אין חולק כי החל מיום 11.4.2010 לא התייצבה עוד התובעת לעבודתה בנתבעת.
7. ביום 13.4.2010 התייצבה התובעת, יחד עם בעלה, בבית האבות לפגישה עם מנכ"ל הנתבעת, מר שאול (סעיף 36 לתצהיר התובעת, תצהירו של בעל התובעת, סעיף 3.14 לכתב ההגנה).
8. ביום 15.4.2010 פנתה התובעת בכתב, באמצעות ב"כ, אל הנתבעת, בטענה שהתובעת נדרשה להפסיק את עבודתה בנתבעת לנוכח סירובה לעבור לקומה השנייה וביקשה לאפשר לה להמשיך בעבודתה בקומה הראשונה בבית האבות, עד אשר תיבדק על ידי רופא תעסוקתי (ת/5 לתצהיר התובעת).
ביום 4.5.2010 השיבה הנתבעת בכתב לתובעת, באמצעות ב"כ, בטענה שהנתבעת לא פיטרה את התובעת וכי על התובעת להציג אישור רופא תעסוקתי עדכני (נספח ב' לתצהירה של הגב' אתי ניניו).
ביום 16.5.2010 חזרה התובעת ופנתה בכתב אל הנתבעת, באמצעות ב"כ, ואל מכתב זה צירפה אישור רופאה תעסוקתית ד"ר גורדון אולגה, מיום 6.5.2010, שבו נקבע:
"הנ"ל מסוגלת להמשיך לעבוד בתפקידה עם מגבלות. יש להימנע מעבודה הכרוכה בהרמת מטופלים, כיפופים מרובים, מאמצים פיזיים קשים. ביקור חוזר לפי הצורך קליני."(ת/6,ת/8 לתצהיר התובעת)
9. ביום 10.6.2010 ניתן לתובעת אישור רפואי נוסף מטעם הרופאה התעסוקתית הקובע:
"הנ"ל לא מסוגלת להמשיך לעבוד בתור מטפלת בקשישים. אושר חופש מחלה מתאריך 6.5.2010 ועד תאריך 10.6.2010. הופנתה להמשך טיפול במל"ל." (ת/9 לתצהיר התובעת).
10. התובעת הציגה אישור מחלה מיום 12.4.2010 ועד 17.4.2010 (ת/11) וכן אישור מחלה מיום 29.4.2010 ועד ליום 7.5.2010 וכן הרופאה התעסוקתית אישרה לה ימי מחלה מיום 6.5.2010 ועד ליום 10.6.2010.
עיקרי טענות הצדדים:
11. לטענת התובעת, כבר בסוף שנת 2008 הציגה בפני האחים הראשיים בבית האבות את האישור הרפואי שהיה בידיה ובשל אישור רפואי זה, היא הועברה בסוף שנת 2008 לעבוד בקומה הראשונה בלבד (סעיפים 16-21 לתצהירה של התובעת). לגרסת התובעת, הגב' זהבה מימון שדאגה לסידורי העבודה, היתה מודעת לבעיות הגב שלה ולפיכך שיבצה אותה באופן קבוע לעבוד בקומה הראשונה (עמוד 9) ולגרסתה, ההחלטה להעבירה לעבוד בקומה השנייה נבעה מכך שעובדים רבים מקומה זו עזבו את העבודה ואינה קשורה לאירוע הנפילה של המטופל ממחלקת תשושי הנפש. לגרסתה, גם לאחר שהציגה בפני הגב' אתי ניניו ביום 11.4.2010, אישור רפואי עדכני, הודיעה לה האחרונה כי עד אשר תציג אישור רופא תעסוקתי, היא מושעית מעבודתה ולא שיבצה אותה לעבודה בקומה הראשונה, כפי שביקשה התובעת (סעיפים 33,34 לתצהיר התובעת).
לעומתה טענה הנתבעת, כי מעולם, עד אשר התבקשה בחודש 4/2010 לעבור למחלקה הסיעודית, לא הציגה התובעת כל אישור רפואי המגביל אותה מלהרים משאות כבדים, כי לא היה בתיקה האישי כל אישור שכזה (סעיף 38 לתצהירה של הגב' ניניו) וכי התובעת שלפה אישור זה לראשונה, לאחר שנתבקשה לעבור לעבוד במחלקה הסיעודית. כן טענה הנתבעת, כי לאחר שהציגה התובעת את האישור משנת 2008 ואף לאחר שהציגה את האישור מיום 11.4.2010, עמדה הגב' אתי ניניו, על כך כי התובעת תתייצב לעבוד בקומה השנייה (סעיפים 41 -47 לתצהירה של הגב' אתי ניניו). לגרסתה של הגב' אתי ניניו, היא בחרה שלא לפטר את התובעת אלא ליתן לה הזדמנות נוספת, הגם שהתובעת נהגה בחוסר אחריות ואף לא דיווחה על אירוע הנפילה (סעיף 27 לתצהירה) והחליטה לנוכח חוסר אחריותה של התובעת לשבצה לעבוד לפחות למשך תקופה מסויימת בקומה השנייה, שם עובדים בצמד ולא באופן עצמאי (סעיפים 31,32,34 לתצהירה) כך שבין היתר אין חשש שהתובעת לא תדווח על מקרים שעליהם חובה לדווח (סעיף 108 לתצהירה של הגב' אתי ניניו).
12. התובעת הותירה לשיקול דעת בית הדין לקבוע האם בנסיבות אלה, יש לראות את הנתבעת כמי שפיטרה את התובעת מעבודתה, בחוסר תום לב וללא שימוע או שמא יש לראות את התובעת כמי שהתפטרה מעבודתה לרגל מצבה הבריאותי (סעיף 28 לכתב התביעה).
לעומתה טענה הנתבעת, כי התובעת התפטרה מעבודתה ביום 11.4.2010 לאחר שגרמה, במחדלה, לנפילתו של הדייר ולשבר שנגרם לו באגן ולא דיווחה על כך לממונים עליה ולאחר שסירבה לדרישת הנתבעת כי תעבור לעבוד בקומה השנייה. האישורים שהיו בידיה, כולל האישור שקיבלה מהרופאה התעסוקתית ביום 6.5.2010, לא מנעו ממנה לעבוד בקומה השנייה, שכן העבודה שם אינם שונה במהותה מהעבודה בקומה הראשונה, מה גם ששם מבוצעת העבודה בצוות. כן טענה הנתבעת כי האישור הקובע כי אין ביכולתה של התובעת להמשיך ולעבוד עם קשישים ניתן לה לאחר שכבר התפטרה מעבודתה ולכן אין ללמוד ממנו בדבר מצבה הרפואי בתקופת עבודתה ועובר להתפטרותה.
13. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענה קיזוז לפיה ככל שתחוייב הנתבעת לשלם לתובעת סכומים כלשהם, הרי שתהא רשאית לקזז מסכומים אלו סך של 4,027 ₪ בגין הודעה מוקדמת שהתובעת לא נתנה עובר להתפטרותה וסך של 10,000 ₪ בגין נזקים שגרמה התובעת לנתבעת בשל כך שלא הגיעה לעבודה החל מיום 11.4.2010.
14. מטעם התובעת העידה היא עצמה וכן בעלה, מר אמיר רדג'ובוב.
מטעם הנתבעת העידו הגב' אתי ניניו – מנהלת הנתבעת, הגב' זהבה מימון – אחות ראשית בנתבעת והגב' סבטה חיימוב – המועסקת כמטפלת בנתבעת.
דיון והכרעה:
נסיבות סיום עבודתה של התובעת – המסכת העובדתית
15. לאחר שעיינתי בכל החומר שלפני ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי התובעת התפטרה מעבודתה בשל מצבה הבריאותי ולפיכך זכאית לתשלום פיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). להלן נימוקיי.
אירוע הנפילה
16. הצדדים מסרו גרסאות שונות באשר לאירוע נפילתו של המטופל ובאשר לחילופי הדברים בין הצדדים לאחר מכן. לגרסת התובעת, המטופל לא נפל בזמן שטיפלה בו (עמוד 7) וככל שנפל במועד כלשהו, היא לא היתה אחראית לאירוע הנפילה וכן כי לא נערך לה כל בירור לאחר מכן ולא נוהל בפניה פרוטוקול (סעיף 66.3.1 לתצהירה, עדותה בעמוד 8). בעוד שלגרסת הנתבעת, לאחר שהגב' סבטה חיימוב דיווחה לממונות על מעורבותה של התובעת באירוע הנפילה (סעיף 13 לתצהירה של הגב' אתי ניניו) הן זימנו את התובעת לשיחת בירור שתועדה בפרוטוקול (סעיף 13 לתצהירה של הגב' זהבה מימון) והתובעת הודתה בפני הגב' אתי ניניו והגב' זהבה מימון כי השאירה את הדייר ללא השגחה (סעיף 14 לתצהירה של הגב' זהבה מימון, סעיף 104 לתצהירה של הגב' אתי ניניו).
משעולה מהראיות, כפי שיפורט להלן בהרחבה, כי התובעת התפטרה מעבודתה לרגל מצבה הבריאותי, הרי שלכאורה שאלת אירוע נפילתו של המטופל אינה רלוונטית לענייננו. עם זאת, אני סבורה כי אירוע הנפילה והשתלשלות העניינים שלאחר מכן יכולים לשפוך אור לגבי המסכת העובדתית השנויה במחלוקת בין הצדדים וכן רלוונטי אירוע הנפילה לגבי טענות חלופיות שהעלו הצדדים. לפיכך נדון תחילה באירוע הנפילה ובירורו.
17. לאחר ששמעתי את העדויות בנוגע לאירוע הנפילה, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת, כי אכן ביום 8.4.2010 נערכה שיחה שבה השתתפו הגב' זהבה מימון, הגב' אתי ניניו והתובעת. כמו כן אני מקבלת את גרסת הנתבעת בכל הנוגע לאירוע שארע ביום 6.4.2010. גרסת הנתבעת עולה בקנה אחד עם תצהירה של הגב' סבטה חיימוב, שעבדה יחד עם התובעת במשמרת ביום 6.4.2010,שלא נסתר גם במסגרת חקירתה הנגדית (ר' עמ' 29 לפרוטוקול) .
כעולה מעדותה של הגב' זהבה מימון, שלא נסתרה בנקודה זו, שיחת הבירור התקיימה בחדרה והיא אף ערכה בהמשך פרוטוקול של השיחה (עדותה של הגב' זהבה מימון בעמודים 22,23 לפרוטוקול). עיון בפרוטוקולים שצירפה הגב' זהבה מימון לתצהירה (נספח א' ו-ב' לתצהירה של הגב' זהבה מימון) מחזקים אף הם את העובדה שאכן נערך לתובעת בירור, שכן כעולה מפרוטוקול שיחת הבירור מיום 8.4.2010, התובעת הכחישה כי המטופל נפל אלא טענה כי התיישב על הרצפה, ומכאן שנרשמו בפרוטוקול דברים מפי התובעת. וכך נרשם בפרוטוקול:
"זהבה
מציינת אירוע חריג שאירע בתאריך 6.4.10 בשעה 13:00 עם דייר קרייצמן דוד: בזמן השכבת הדייר לאחר ארוחת הצהריים, הדייר נפל כאשר נתת לו לאחוז במעקה שעל הקיר ולעמוד לבד ללא השגחה וזאת בכדי לסדר את מיטתו, בזמן זה הדייר נפל, החמור יותר שנהגת ברשלנות השכבת אותו במיטה ולא דיווחת על נפילתו לאחות אחראית. דבר הנפילה נודע בזמן הורדת הדייר מהמיטה, הדייר נשלח לבי"ח ואובחן שבר באגן המצריך ניתוח.
מבקשת מלולה להציג את עמדתה.
לולה
לדבריה: בזמן השכבת הדייר לאחר ארוחת הצהריים, נתתי לדוד להחזיק במעקה שעל הקיר בכניסה לחדר שלו וזאת בכדי לשים את המזרון על המיטה, באותו זמן כמה שניות הדייר התיישב על הרצפה, יחד עם המטפלת סבטה שבאה לעזור הרמנו אותו הוא הלך מספר צעדים עד למיטה בעזרה והשכבנו אותו.
לשאלה: מדוע לא דיווחה על האירוע? מסרה שהדייר לא נפל הוא התיישב על הרצפה וחשבה שאין צורך לדווח.
לשאלה: האם בד"כ הצוות מעמיד את דוד ללא השגחה? ענתה בד"כ לא.
הבהרנו לה כי מדובר באירוע חריג חמור חוסר אחריות מצידה שהשאירה את הדייר ללא השגחה וחמור יותר חוסר דיווח על הנפילה.
לסיכום
נמסר ללולה שנדון על האירוע ונגבש החלטה בהקדם."
לטענת התובעת, העובדה שהנתבעת לא הציגה בפני בית הדין את הדו"ח שהגישה למשרד הבריאות בנוגע לאירוע הנפילה (עדותה של הגב' אתי ניניו בעמוד 14) – עומדת לנתבעת לרועץ אולם איננו סבורים כי היה בדו"ח כדי להעלות או להוריד בענייננו, שכן עולה מהראיות באופן ברור כי התובעת לא דיווחה על האירוע שבו אין חולק כי היתה נוכחת, שכן אישרה בפני הממונות עליה כי היה צורך להרים את המטופל מהרצפה ולשם כך באה לעזרתה המטפלת הנוספת, הגב' סבטה חיימוב (כעולה מפרוטוקול שיחת הבירור שנערכה לתובעת). משעולה מהראיות כי המטופל הועבר לבית החולים ואף נותח לאחר שנמצא אצלו שבר באגן, מתקבלת גרסת הנתבעת כי אותו מטופל נפל, ולא "התיישב" על הרצפה וכי התובעת לא דיווחה על אירוע זה למרות שהיה עליה לעשות כן.
נסיבות סיום העסקה
18. אין חולק, כאמור, כי בהמשך, ביום 11.4.2010, בתום יום העבודה, הודיעה הגב' זהבה מימון לתובעת כי למחרת, עליה לעבור לעבוד בקומה השנייה בבית האבות וכי בתגובה הציגה התובעת בפני הגב' זהבה מימון אישור רפואי, מחודש 12/2008, לפיו חל עליה איסור להרים משאות כבדים וטענה שאין באפשרותה לעבוד עם החולים הסיעודיים (סעיף 20 לתצהירה של הגב' זהבה מימון, עדותה בעמוד 23; עדות התובעת בעמוד 4, שורה 33, עמוד 5 שורה 1).
וכך עולה גם מפרוטוקול מיום 11.4.2010 שערכה הגב' זהבה מימון שבו נכתב:
"לאחר דיון אודות האירוע גובשה החלטה
החלטה בשלב ראשוני תעלה לולה לעבוד במחלקה סיעודית א'.
במידה ויהיו התפתחויות לגבי האירוע עם הבן של דוד הנושא יבחן בשנית.
ההחלטה נמסרה למטפלת לולה ע"י אחות ראשית זהבה והמנהלת אתי ניניו.
תגובת המטפלת לולה
מסרבת לעלות למחלקה סיעודית א' בטענה שסובלת מכאבי גב ובמקביל הוציאה מסמך מרופא אורטופד מדצמבר 2008 בו כתוב שיש להימנע מהרמת משאות כבדים.
לאחר שיחה עם חיליק נטף – חשב נמסר למטפלת לולה שעליה להביא מכתב מרופא תעסוקה על כשירות המשך עבודה ללא הגבלה של הרמת כבד, עם הצגת המכתב עדיין ההחלטה בתוקף לעלות למחלקה סיעודית א'."
19. לגרסת התובעת, היא ביקשה, לנוכח בעיותיה הרפואיות, להמשיך לעבוד בקומה הראשונה אולם הגב' אתי ניניו צעקה עליה והודיעה לה כי עליה להמציא אישור רפואי מעודכן וכי עד אז, לא תוכל להמשיך לעבוד (סעיפים 27 -29 לתצהיר התובעת).
לעומתה, טענה הגב' אתי ניניו, כי היא הודיעה לתובעת כי אישור רפואי זה משנת 2008 אינו מונע ממנה לעבוד במחלקה הסיעודית (סעיף 42 לתצהירה של הגב' אתי ניניו) ועמדה על כך כי התובעת תעבור לעבוד במחלקה הסיעודית (ראו גם עדותה של הגב' זהבה מימון בעמוד 23).
20. כאמור עוד באותו יום פנתה התובעת לרופא אורטופד, קיבלה אישור רפואי הקובע כי עליה "להימנע מהרמת משאות כבדים" (ת/3 לתצהיר התובעת) והציגה אישור רפואי זה בפני הגב' אתי ניניו. לגרסת התובעת, הגב' אתי ניניו הודיעה לה כי עליה להמציא אישור רופא תעסוקתי, ועד אשר תמציא אישור זה היא "מושעית מהעבודה" (סעיף 32 לתצהיר התובעת). התובעת מסרה עוד בתצהירה כי הסבירה לגב' אתי ניניו כי נקבע לה תור לרופא התעסוקתי רק ליום 6.5.2010 וביקשה להמשיך ולעבוד עד אז במחלקת תשושי הנפש, על סמך האישור הרפואי מרופא האורטופד, אולם הגב' אתי ניניו עמדה על סירובה והודיעה לה כי "עד להמצאת אישור רפואי מרופא תעסוקתי אסור לי לשוב לעבודה ואני מושעית מעבודה." (סעיף 34 לתצהיר התובעת).
הגב' אתי ניניו מסרה גרסה שונה, לפיה עמדה על כך כי התובעת תעבוד בקומה השנייה במחלקה הסיעודית (סעיפים 47, 78 לתצהירה של הגב' אתי ניניו) ואף הוסיפה ואמרה לתובעת, כי ככל שאין ביכולתה להמשיך ולעבוד – תשקול לפנות לרופא תעסוקתי אולם כל עוד אין בידיה אישור מרופא תעסוקתי, עליה לעבוד במחלקה הסיעודית בקומה השנייה (סעיף 50 לתצהירה של הגב' אתי ניניו). בכתב ההגנה נטען כי התובעת "סירבה להביא כל אישור והודיעה על התפטרותה." (סעיף 13.3. לכתב ההגנה).
21. אני סבורה כי התמונה העובדתית העולה מהראיות הינה כי בשלב הראשון התובעת לא הודיעה על התפטרותה אלא התעקשה להמשיך ולעבוד בקומה הראשונה של המטופלים תשושי הנפש בשל כאבי הגב מהם סובלת. מנגד, הגב' אתי ניניו לא הודיעה לתובעת על כך שהיא מושעית מהעבודה אלא הודיעה לה באופן בלתי מתפשר, כי עליה להתייצב לעבודה בקומה השנייה הסיעודית. וזאת כמפורט להלן.
22. גרסת הנתבעת כי ביום 11.4.2010 הודיעה התובעת על התפטרותה נטענה כאמור בסעיף 3.13 לכתב ההגנה ("התובעת התבקשה להביא אישור מרופא תעסוקתי עדכני ולא אישור כפי שהציגה נכון לשנת 2008 ואולם זו סירבה להביא כל אישור והודיעה על התפטרותה") וכן במכתב ב"כ הנתבעת מיום 4.5.2010:
"5. מרשתך התבקשה להביא אישור רופא תעסוקתי עדכני ולא מלפני שנתיים.
6. מרשתך סירבה להביא כל אישור והודיעה על התפטרותה."(נספח לתצהיר הגב' אתי ניניו).
אולם כאשר נשאלה על כך הגב' אתי ניניו בחקירתה הנגדית, השיבה:
"… ברגע שהיא לא מגיעה לעבודה, כנראה שהתפטרה, ככל הנראה. אם אדם לא מגיע לעבודה חודש, זה אומר התפטרות, לפי עו"ד בכור אם היא לא הגיעה לעבודה, כנראה שהתפטרה, ההנחיה שאני קיבלתי מבחינה משפטית שאם עובד לא מגיע לעבודה מבחינתנו זה התפטרות."(עמוד 17 לפרוטוקול)
מנגד עיון בחקירתה הנגדית של הגב' אתי ניניו מעלה כי היא מודה כי אכן התובעת לאחר מכן, ביקשה להמשיך ולעבוד באותה מחלקה בה עבדה:
"ש: מה אתם עושים שהיא לא מגיע תקופה?
ת: בדרך כלל מרימים טלפון. במקרה הזה היא ובעלה טרחו להתקשר לבעלים ולנסות להחזירה למחלקה של תשושי הנפש. הם לא התנתקו, אולם התובעת לא באה לעבודה, אבל היא ניסתה דרך הבעלים של הנתבעת, לחזור לאותה מחלקה בה עבדה" ר' עמ' 16 לפרטוקול .
עיון בחקירה הנגדית של הגב' אתי ניניו מעלה, כמצוטט:
" ש: מפנה לפיסקה לפרוטוקול מיום 11.4- מה יש לך להגיד?
ת: ההחלטה לעלות לסיעודית א' היא בעינה במקרה הזה. ברגע שהייתה מביאה מכתב שאומר שאסור להעסיק אותה כמטפלת היינו חושבים אחרת. כל עוד אין לי אישור כזה, זה בתוקף. היא מועמדת לעבוד בסיעודית א'. אם היינו מקבלים מכתב שאומר שאסור לה להרים משאות ולעבוד כמטפלת לא היינו מייעדים אותה לשום סיעודית. אבל יש גם עבודות אחרות במוסד. כדי להסביר ולהוכיח שהמטרה שלי לא הייתה לפטרה אמרתי לה שהיא מוזמנת לחזור לעבודה. יש לי עבודות במטבח , במכבסה שאין בהם משא." ר' עמ' 15 שורות 29-32 ועמ' 16 שורות 1-3.
מנגד שנשאלה הגב' ניניו על ידי בית הדין, העידה: "ש: למה בתפר שיש את הטענה של התובעת שיש לה כאבי גב, למה לא הצעתם לה עבודות חלופיות?
ת:" מעולם היא לא טענה שיש לה כאבי גב. לא ידענו שהיא סובלת מכאבי גב.
ש: כשידעתם, והיא שולפת את המכתב מרופא אורטופד, למה לא הצעתם לה עבודות של כרוכות בעבודה פיזית?
ת: לא כל אחד שיטען שיש לו כאבי גב, אני אלך למצוא לו תפקיד אחר"
בהמשך הבהירה הגב' ניניו:
"ש: באותו יום שהתבקשה לעלות לקומה השנייה, היא הוציאה אישור מרופא אורטופד משנת 08?
ת: נכון
ש: מה אמרת לתובעת לאחר שהיא הראתה לך את המסמך?
ת: שהיא משובצת בסיעודית א' והיא צריכה להתייצב שם וככל שתביא אישור מרופא תעסוקתי , אולי נדבר אחרת" ר' עמ' 16 שורות 15-16.
עיון בחקירתה הנגדית של גב' זהבה מימון מעלה:
ש: מה היה בסוף הויכוח?
ת: אנו החלטנו גם עם המכתב וגם בלעדיו שהיא עולה לסיעודית א' ואם היא טוענת שיש לה כאבי גב חזקים שהיא לא יכולה לעבוד, שתיגש לרופאה תעסוקתית שאת לא יכולה לעבוד" ר' עמ' 23 שורות 22-25 לפרוטוקול.
23. שוכנעתי מהראיות שהוצגו בפני כי התובעת לא הודיעה על התפטרותה ביום 11.4.2010 אלא ביקשה להמשיך לעבוד כרגיל, במחלקת תשושי הנפש בקומה הראשונה, עד שתמציא אישור רופא תעסוקתי כדרישת הנתבעת. באשר לגרסת התובעת, כי הושעתה מהעבודה וכי נאמר לה כי תהיה רשאית לחזור לעבודה בנתבעת רק לאחר שתציג אישור רופא תעסוקתי – לא שוכנעתי כי אכן כך היו פני הדברים. אמנם בעלה של התובעת צירף לתצהירו תמליל שיחה טלפונית עם מזכירה בנתבעת שבו אמרה אותה המזכירה כי "אני ישבתי עם האחות ראשית שהיא צריכה להציג לה אישור מרופא כדי לחזור" אולם לא ברור מי היא אותה מזכירה והתובעת אף לא זימנה לעדות את מנהל בית האבות או את אותה מזכירה כך שלא עמדה בנטל להוכיח גרסתה זו. מעבר לכך, עולה מהפרוטוקולים שערכה הגב' זהבה מימון במפורש כי החלטת הנתבעת היתה כי התובעת תעבור לעבוד במחלקה הסיעודית וגם הגב' אתי ניניו מסרה בתצהירה (סעיף 27) כי הוחלט ליתן לתובעת הזדמנות נוספת ולא לפטרה, כך גם הדברים עולים מהחקירות הנגדיות המצוטטות לעיל.
זה המקום לציין כי שוכנעתי כי סוג העבודה הנדרש בקומה הראשונה אל מול הקומה השנייה שונה ביותר כפי שארחיב בהמשך. מהעדויות של עדות הנתבעת עלה כי בקומה הראשונה יש שני מטופלים סיעודיים מתוך 20 מטופלים תשושי נפש, ואילו בקומה השנייה מדובר רק על מטופלים סיעודיים שכולם בכיסא גלגלים (ר' עמ' 13 לפרוטוקול בעדותה של גב' ניניו, ועמ' 20 לפרוטוקול לעדותה של הגב' זהבה מימון, וכן עמ' 4 ו-6 לפרוטוקול לעדות התובעת). ברי כי העבודה בקומה השנייה כוללת עבודה שיש בה נשיאת משאות כבדים בהרבה יותר מהקומה הראשונה ובוודאי שבתדירות גבוהה יותר, נוכח כמות המטופלים הסיעודיים הגבוהה בקומה השנייה אל מול הראשונה. טענת הנתבעת כי מדובר בטיפול בזוגות בקומה השנייה אינה יכולה להביא מזור לנתבעת לטעמי, הואיל וברור כי לצורך טיפול במטופלים סיעודים רבים, יש צורך ביותר כוח עזר, אולם לא יעלה על הדעת שיווצר מצב בו התובעת תוכל לא לעשות כלום, בעוד שכוח העזר השני יבצע הכל , כפי שאף העידה התובעת ועדותה מקובלת עליי, בנקודה זו ( ר' עמ' 10 לפרוטוקול).
לטעמי לא ניתן להכריח עובדת שיש לה אישור רפואי מרופא, המשקף את בעיות הגב שלה והמורה לה להימנע ממשאות כבדים, להמשיך ולהיות בסיכון רפואי עד למועד הוצאת אישור מרופא תעסוקתי.
מעבר לאמור, יש רק לתמוה מדוע הנתבעת לא מצאה לנכון להציע לתובעת עבודות אחרות בשלב בו הציגה התובעת 2 אישורים מרופאים המעידים על כך שהיא סובלת מכאבי גב, ועל כך שעליה להימנע מהרמת משאות כבדים, (אישורים שהוצגו במועד הבירור ובסמוך לו), במיוחד כאשר מנהלת הנתבעת העידה כי היתה לה האפשרות להציע עבודות אחרות, אולם לא עשתה כן במקרה של התובעת, ללא מתן כל הסבר משכנע.
התובעת התפטרה בשל מצב בריאותה
24. עיון בת/3 מעלה כי ביום 11.4.2010 התובעת פנתה לד"ר ברש יעקב , מומחה אורטופד מנתח, לבדיקה רפואית בשל כאבי גב תחתון עם הקרנה ברגל שמאל מזה זמן רב. הממצאים בבדיקה זו היו :"רגישות לאורך ע"ש מותני, תנועות עם כאבים וכד' תוך המלצה בין היתר לפיזי טרפיה ולהימנע ממשאות כבדים. כמו כן ביום 28.4.2010 התובעת עברה טיפול של זריקות תוך שריריות.
ביום 16.5.2010 חזרה התובעת ופנתה שוב בכתב אל הנתבעת, באמצעות ב"כ, ואל מכתב זה צירפה אישור רופאה תעסוקתית ד"ר גורדון אולגה, מיום 6.5.2010, שבו נקבע:
"הנ"ל מסוגלת להמשיך לעבוד בתפקידה עם מגבלות. יש להימנע מעבודה הכרוכה בהרמת מטופלים, כיפופים מרובים, מאמצים פיזיים קשים. ביקור חוזר לפי הצורך קליני." (ת/6,ת/8 לתצהיר התובעת)
הנתבעת לא השיבה למכתב זה ולא התייחסה לאישור הרופאה התעסוקתית אשר צורף לו.
ביום 10.6.2010 ניתן לתובעת אישור רפואי נוסף מטעם הרופאה התעסוקתית הקובע:
"הנ"ל לא מסוגלת להמשיך לעבוד בתור מטפלת בקשישים. אושר חופש מחלה מתאריך 6.5.2010 ועד תאריך 10.6.2010. הופנתה להמשך טיפול במל"ל."(ת/9 לתצהיר התובעת)
מכתב זה הועבר ישירות על ידי הרופאה התעסוקתית לנתבעת (סעיף 47 לתצהיר התובעת שלא נסתר).
25. כעולה מהראיות, לתובעת ניתנו אישורי מחלה לתקופות 12.4.2010 – 17.4.2010, 29.4.2010 – 7.5.2010 (ת/11). ביום 16.5.2010 ניתן לה אישור רופאה תעסוקתית המגביל אותה בעבודתה, וביום 10.6.2010 ניתן לה אישור רופאה תעסוקתית הקובע מפורשות כי אינה מסוגלת להמשיך לעבוד בתור מטפלת בקשישים. באישור זה אף אושרה לתובעת חופשת מחלה לתקופה 6.5.2010 – 10.6.2010.
26. נוכח המסמכים הרפואיים שהוצגו בתיק, הנני מקבלת את גרסת התובעת כי אכן לקח זמן לקבל אישורים מרופא תעסוקתי, וזאת בהתחשב כי התובעת פנתה לרופא מייד לאחר השיחה הנדונה. משכך הנני קובעת כי עד למועד קבלת האישור מרופא תעסוקתי טרם הסתיימו יחסי העבודה .
זה המקום לציין כי לא נסתר מעיני טענות הנתבעת בנוגע לאישורי המחלה.
הנתבעת העלתה ספקות בנוגע לאישורים הרפואיים שהציגה התובעת לתקופות 12.4.2010 – 17.4.2010, 29.4.2010 – 7.5.2010 (ת/11), זאת בין היתר בשל כך שביום 13.4.2010, שבו כביכול שהתה ביום מחלה, הגיעה התובעת לבית האבות לפגישה עם מנכ"ל הנתבעת. עם זאת הנתבעת לא הביאה כל מסמך רפואי הסותר ימי מחלה אלו ולא ביקשה לפעול בהתאם לתקנות דמי מחלה ונהלים לתשלום דמי מחלה, תשל"ז-1976, שם נקבע:
"התעורר ספק אצל המעביד לגבי תוכן של תעודת מחלה שלא ניתנה לפי תקנת שנה (ב), הוא רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית ועל העובד להיענות להזמנת המעביד ולהיבדק"
מעבר לאמור, לא מן הנמנע כי הגם שיש אישורי מחלה, עובד רוצה להמשיך ולעבוד, בנסיבות מסויימות ואין הדבר מוביל בהכרח למסקנה כי יש להטיל דופי באישורי המחלה שניתנו לו על ידי רופא, שהפעיל את שיקול דעתו הרפואי.
התשתית המשפטית
27. הוראת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 קובעת:
"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים. בסעיף זה, "בן-משפחה" – בן-משפחה שנקבע בתקנות באישור ועדת העבודה של הכנסת."
28. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים מונה מספר תנאים מצטברים אותם צריך העובד למלא על-מנת שתקום לו זכאות לקבלת פיצויי פיטורים, ואלה הם: העובד בא בגדר מעמד של "עובד"; ה"עובד" התפטר עקב מצב בריאותו או של בן משפחתו, כפי שהוגדר בתקנות; היתה "סיבה מספקת" להתפטרות (ע"ע (ארצי) 1214/02 ישראל שיטרית נ' סטופ אש בע"מ, פורסם בנבו, להלן:"פסק דין שטרית").
29. על הזכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים הנטל להוכיח שמדובר בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" מצב הבריאות, "ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר – שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה" (ראה: דב"ע לה/3-41, יעקב היגר נ' דינה שוורץ, פד"ע ז 24) כשנטל ההוכחה לעניין תחולת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים מוטל על התובע (ראה: דב"ע נג/3-201, אהרון רביוב – נאקו שיווק בע"מ , פד"ע כז 514).
כן נקבע בפסיקה, כי על עובד המתפטר עקב מצב בריאותו, להודיע על סיבת ההתפטרות למעסיקו, על מנת לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה אשר יאפשרו לעובד להמשיך לעבוד על אף ליקויי הבריאות (ראה: דב"ע לג/2-3, זילבר נ. גלובוס, פד"ע ד 153 בעמ' 158).
בפסק דין שטרית, התייחס בית הדין הארצי גם לשיקולי מדיניות משפטית וחברתית ראוייה, בכל הנוגע לזכאות לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות סעיף, 6 לחוק פיצויי פיטורים ושם נקבע, כמצוטט:
"… מן הדין לשקול ולהביא בכלל חשבון גם שיקולים שעניינם המדיניות המשפטית והחברתית הראויה….. תכליתו של סעיף 6 לחוק הינה להעניק פיצויי פיטורים לעובד שנאלץ להתפטר עקב כך שמצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך את עבודתו במפעל. רוצה לומר, שאין הגיון להעניק פיצויי פיטורים לעובד בעקבות מחלה, שאינה מונעת או מקשה מאוד על המשך עבודתו. מנגד, תכליתו של חוק פיצויי פיטורים אינה לשעבד את העובד למקום עבודה אחד. המשק המודרני והתחרותי מבוסס על מעבר חופשי של מצרכים, הון, עבודה ושירותים. לעובד שמורה הזכות לעזוב את מקום עבודתו ולעבוד במקצוע ובמקום העבודה שהוא בוחר לעצמו ויש להמעיט את ההגבלות המוטלות עליו באמצעות הפסד פיצויי הפיטורים. זאת ועוד, אין לעודד מצב בו עובד בשל חשש מהפסד פיצויי פיטורים ימשיך לעבוד על אף שמצב בריאותו אינו מאפשר זאת…"
נטל ההוכחה לעניין תחולת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים , מוטל על התובעת, קרי עליה להוכיח כי התפטרה לרגל מצבה הבריאותי וכן עליה להוכיח כי לאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות. במסגרת נטל זה על התובעת להביא ראיות באמצעות תעודות רפואיות כי מצב בריאותה אינו מאפשר לה להמשיך ולעבוד יותר בשירות הנתבעת ומהווה סיבה מספקת להתפטרות המזכה בפיצויים פיטורים. ראה: דב"ע נג/3-210, אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514.
30. יפים לעניינו דברי השופט לובוצקי בספרו, סיום יחסי עבודה, הוצאה לאור ניצן, מהדורה 7, פרק 10 עמ' 3:
" עובד, המבקש "להתפטר בדין מפוטר" מחמת מצב בריאותו, צריך להראות תחושה סובייקטיבית של מצב בריאות לקוי בד בבד עם קיומם של ממצאים רפואיים לכך. לתחושתו הסובייקטיבית של העובד החולה יש ליחס משקל לא מבוטל, אם תחושה זו מגובה במסמכים רפואיים מתאימים. אין חשיבות למועד מתן התעודה הרפואית, הקובעות הן שאלת קיומם של הממצאים הרפואיים בעת ההתפטרות ומידת תחושתו הסובייקטיבית של המתפטר…אין הכרח כי מצב הבריאות הלקוי ימנע מן העובד להמשיך את עבודתו, אלא שמצב זה יהווה רקע להחלטת העובד לפרוש מעובדתו". ראה: ע"ע 1214/02, ישראל שטרית נ' סטופ אש בע"מ, סעיף 9 לפסק הדיו מיום 27.1.03, ראה: דב"ע ל/3-17, רפפורט נ' אסולים, פד"ע ב 25. כן ראה: דב"ע לד/3-8, , טוטנאור בע"מ נ' לפידות , פד"ע ד 321.
האם הודיעה התובעת על התפטרותה לרגל מצבה הבריאותי
31. באשר לאישור הרפואי משנת 2008 – מעבר לעובדה שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המציאה כבר בשנת 2008 אישור זה לנתבעת, הרי שאפילו המציאה אישור זה בזמנו לממונים עליה, אני סבורה כי היה זה לגיטימי מצד הנתבעת לדרוש מהתובעת להמציא אישורים רפואיים עדכניים.
ואכן עולה מהראיות, כי התובעת הציגה בפני הנתבעת את האישורים הרפואיים שצוטטו לעיל ומכאן שעדכנה את הנתבעת אודות מצבה הרפואי לאורך כל הדרך ;
אישור הרופאה התעסוקתית מיום 6.5.2010 צורף למכתב ב"כ התובעת שנשלח אל הנתבעת. הגב' אתי ניניו נשאלה בחקירתה הנגדית, מדוע לא הגיבה הנתבעת למכתב הנוסף מאת ב"כ התובעת, מיום 16.5.2010 שאליו צורף אישור רופאה תעסוקתית ועולה מעדותה, כי אכן הנתבעת התעלמה מאישור זה שהמציאה התובעת:
לא קיבלתי את האישור הזה לדעתי, אני לא זוכרת. "(עמוד 17)
והאישור האחרון, מיום 10.6.2010 הועבר ישירות לנתבעת על ידי הרופאה התעסוקתית (סעיף 47 לתצהיר התובעת שלא נסתר) ובאישור רפואי זה ניתן לראות הודעת התפטרות של התובעת, לרגל מצבה הבריאותי.
32. עולה איפוא מהראיות, כי יחסי העבודה בין הצדדים נמשכו עד ליום 10.6.2010, שאז הועבר אישור הרופאה התעסוקתית לידי הנתבעת ויש בו למעשה כדי להודיע על התפטרות התובעת מעבודתה, בשל מצב בריאותה.
האם הוכיחה התובעת כי מצבה הרפואי חייב את התפטרותה?
33. אישור הרופאה התעסוקתית מדבר בעד עצמו והתובעת החליטה להתפטר מעבודתה, כשהוכחה "סיבה מספקת" כדרישת החוק, להתפטרותה.
העובדה שהתובעת העידה על כך כי היתה מסכימה להמשיך לעבוד, למרות האישורים הרפואיים שבידיה, לו היה מתאפשר לה להמשיך לעבוד בקומה הראשונה – אין בה כדי לשלול את העובדה כי הוכחה סיבה מספקת להתפטרותה, שעה שכלל לא הוצע לה להמשיך ולעבוד בקומה הראשונה אלא רק בקומה השנייה.
יפים לענייננו דברי בית הדין בדיון תשן/154-3 (ארצי) מיכאל קרייטר – אבלין אילוז, פד"ע כב 339:
"דין הוא כי דרישה של מעביד כי עובד יעמוד לבדיקה רפואית דורשת התייחסות בחוק או הוראה חוזית מפורשת, וגם אם קיימת כזאת – לא ניתן לכפותה על העובד (ראה דב"ע מח/169- 3). השאלה היא מה תוצאתו המשפטית של סירובה האמור של העובדת.
אין ממש בטענת המעביד. משהוכח כי שני רופאים מוסמכים – רופא לבריאות תעסוקתית ומומחה לבריאות הציבור – קבעו כי אין העובדת מסוגלת להמשיך בעבודתה, רשאית היתה העובדת להתפטר, ודינה היה כדין מפוטרת, אף אם רופאים אחרים היו קובעים ממצאים שונים. זכותו של עובד שלא ליטול על עצמו סיכון רפואי, שעה שרופא המהימן עליו מזהירו בפני תוצאותיו. זאת ועוד. שר העבודה והרווחה, בהתקינו תקנות לעניין חוק דמי מחלה חוק דמי מחלה תשל"ו- 1976(תקנות דמי מחלה ונהלים לתשלום דמי מחלה, תשל"ז-1976), קבע כי רק אם מוגשת תעודת מחלה שאינה של קופת-חולים, רשאי המעביד להעמיד את העובד לבדיקת רופא מטעמו. מתקנות אלה ניתן להקיש לענייננו."
מעבר לכך, בענייננו, לא העלתה הנתבעת כל דרישה מהתובעת כי תמציא מסמכים רפואיים נוספים ומנומקים ואף לא העלתה כל דרישה למנות מומחה רפואי מוסכם לצורך בדיקת מצבה הרפואי של התובעת.
מכאן שהאישורים הרפואיים שהציגה התובעת לא נסתרו.
34. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי לא היה שוני מהותי בין אופי העבודה שנדרש מהתובעת בקומה השנייה לבין אופי העבודה בקומה הראשונה וטענה כי עובד לא יהא זכאי לפיצויי פיטורים גם אם מצב בריאותו לקוי, אם התפטר ממקום בו תנאי העבודה שלו מאפשרים לו מבחינה אובייקטיבית להמשיך ולעבוד.
באשר לטענה זו נציין כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי תנאי העבודה בקומה השנייה היו כאלו שהתאימו למגבלותיה הרפואיות של התובעת. אין חולק כי בקומה השנייה נמצאים מטופלים סיעודיים בכיסאות גלגלים אשר נדרשת עזרה של שני עובדים על מנת להרימם ולסייע להם מבחינה פיסית. מעבר לכך, בפסיקה נקבע מפורשות, לעניין סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים כי התפטרות בנסיבות סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים צריך שתבוא אמנם "לרגל" מצב הבריאות אולם אין כל צורך להוכיח כי היא מונעת כל אפשרות להמשך עבודתו של העובד או כי תכביד על עובדתו ועל בריאותו מעבר לרגיל, אלא די בכך שיש קשר סיבתי ממשי בין עצם מצב הבריאות לבין ההתפטרות (דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ – לפידות, פד"ע ד 321; פסק דין שטרית, סעיף 9 לפסק הדין).
35. עוד טענה הנתבעת, כי 11.4.2010, הוא היום שבו התפטרה התובעת מעבודתה ובמועד זה עדיין לא היה בידיה אישור רפואי האוסר עליה לעבוד עם קשישים. אולם אין חולק כי הנתבעת התעקשה כי התובעת תפסיק לעבוד בקומה הראשונה ותעבור לעבוד בקומה השניה. מנגד כבר ביום 11.4.2010 הציגה הנתבעת אישור רפואי לפיה עליה להימנע מהרמת משאות כבדים וכך גם הודגש באישור מיום 28.4.2010 וכן גם באישור מיום 6.5.2010.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, דחיתי את גרסת הנתבעת כי התובעת הודיעה על התפטרותה ביום 11.4.2010 ועולה מהראיות כי התובעת הציגה אישורי מחלה רצופים בגין התקופה שמיום 11.4.2010 עד להתפטרותה ביום 10.6.2010 (למעט בגין התקופה 18.4.2010 – 28.4.2010).למותר לציין כי אין לראות בתקופה זו כזניחת עבודה, נוכח הודעת התובעת כי יש צורך בשהות כדי להגיע למרפאת רופא תעסוקתי ונוכח העובדה כי התובעת הבהירה כי אין לה כל מניעה להמשיך ולעבוד בקומה הראשונה וכן נוכח העובדה כי גם הנתבעת דרשה מהתובעת להציג אישור מרופא תעסוקתי ובכך קיימת הודייה כי יחסי העבודה ממשיכים עד לקבלת אישור מרופא תעסוקתי.
36. למעלה מן הצורך אציין עוד כי אפילו קיבלתי את גרסת הנתבעת, כי כבר ביום 11.4.2010 הודיעה התובעת על התפטרותה, הרי שלא היה בעובדה כי רק ביום 10.6.2010 הביאה את האישור הנדרש – כדי לשלול את זכאותה לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים.
על פי הפסיקה, עובד המתפטר מעבודתו בשל מצבו הרפואי רשאי להציג את האישורים הרפואיים במועד מאוחר יותר, ובלבד שבמסמכים אלו יהא כדי לאשר כי במועד התפטרותו היה מצבו הבריאותי כזה שהצדיק את התפטרותו (ראה: דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ – שולמית פרץ, פד"ע ל 364 (1997)).
בענייננו, אישור הרופאה התעסוקתית מיום 10.6.2010, אשר קבע כי התובעת אינה מסוגלת להמשיך לעבוד כמטפלת לקשישים, אף אישר לתובעת חופשת מחלה מיום 6.5.2010 ועד ליום שבו נקבע אי כושרה לעבודה כמטפלת עם קשישים. מכאן שעולה מאישור זה כי מצבה הרפואי של התובעת לא איפשר לה לעבודה כבר מיום 6.5.2010, ובאשר לתקופה שקדמה למועד זה – הציגה התובעת אישורים רפואיים נוספים, אשר עולים בקנה אחד עם האישורים המאוחרים.
יודגש כי דברים אלו נאמרו למעלה מן הדרוש, שכן קבעתי כי התובעת לא הודיעה על התפטרותה ביום 11.4.2010, כי יחסי העבודה בין הצדדים נמשכו גם לאחר חלופי הדברים ביום 11.4.2010 וכי רק ביום 10.6.2010 הודיעה התובעת על התפטרותה לרגל מצבה הבריאותי, בהתאם לאישור הרופאה התעסוקתית .
האם הנתבעת הציעה לתובעת עבודה חלופית
37. כעולה מהראיות, התובעת הבהירה לנתבעת בדבר המגבלות שלה נוכח בעיות הגב שלה עוד ביום 11.4.10. אולם הנתבעת לא הציעה לתובעת עבודה חלופית המתאימה למגבלותיה הרפואיות. לגרסת הגב' אתי ניניו, היא התעקשה עם התובעת על כך כי תעבור לעבוד בקומה השנייה, הסיעודית. העובדה שבקומה השנייה עובדים המטפלים בזוג, אין בה כדי להעיד על כך כי מדובר בעבודה קלה יותר מבחינה פיסית. אין חולק כי המטופלים במחלקה הסיעודית הינם כולם מטופלים סיעודיים בכסאות גלגלים, ולא בכדי מבוצעת שם העבודה בזוג, שהרי נדרשת עזרתם של שני מטפלים על מנת להרים מטופל סיעודי.
בתצהירה מסרה הגב' ניניו "לא נוכחתי לגלות כל המלצה או הנחייה או הוראה המונעת ממנה לעבוד בקומה השנייה – בכפוף למגבלות הרלוונטיות. מה גם – שאני לא הייתי דורשת ממנה לבצע פעולות או מטלות שיכולות לגרום לה נזק או סבל – יש לי אחריות ואני לא אסכן עובדים." (סעיף 51 לתצהירה) ובחקירתה הנגדית העידה הגב' אתי ניניו כי "יש לי עבודות במטבח, במכבסה שאין בהם משא". עם זאת, הגב' ניניו לא העידה כי דיברה עם התובעת על כך כי לא יידרשו ממנה מטלות פיסיות וגם אין כל הגיון בטענה זו שאחרת לה היו צריכים להעסיק את התובעת. בחקירתה הנגדית אף אישרה כי לא הציעה לתובעת כל עבודה חלופית: "לא כל אחד שיטען שיש לו כאבי גב, אני אלך למצוא לו תפקיד אחר" (עמוד 16) והנתבעת אף לא העלתה על הכתב כל הצעה לתובעת, לעבודה חלופית בנתבעת. נהפוך הוא, הגב' זהבה מימון נשאלה בחקירתה הנגדית בנוגע לסיפא של פרוטוקול שיחת הבירור מיום 11.4.2010 – "… נמסר למטפלת לולה שעליה להביא מכתב מרופא תעסוקה על כשירות המשך עבודה ללא הגבלה של הרמת כבד, עם הצגת המכתב עדיין ההחלטה בתוקף לעלות למחלקה סיעודית א'" – והשיבה כי:
"בכל מקרה היא עולה לסיעודית א' גם אם היא תציג מכתב מרופא תעסוקתי. אבל גם אמרנו לה שנצמיד לה מישהו שיעזור לה, אין לי שום כוונה לפגוע בה" (עמוד 25)
אני קובעת איפוא כי לתובעת לא הוצעה כל עבודה חלופית, ודאי לא עבודה חלופית שתאמה את מצבה הרפואי וודאי לא לאחר שהמציאה את אישור הרופאה התעסוקתית מיום 10.6.2010.
כן אציין כי עמדת הנתבעת לפיה היא מתכוונת להעביר את התובעת לקומה השניה גם אם יוצג מכתב מרופא תעסוקתי במועד בו התובעת טוענת כי איננה יכולה לבצע את העבודה בשל בעיות בריאותיות, הינה עמדה בעייתית ביותר. כפי שעולה מעדויות מנהלת הנתבעת לא היתה כל מניעה כי בתקופת מעבר זו, תעבוד הנתבעת בעבודות בהן אין כל סיכון רפואי והתעקשות הנתבעת והתבצרותה בעמדתה אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ביחסי עבודה.
38. לנוכח כל המפורט לעיל, אני קובעת כי הנתבעת לא סתרה את האמור במסמך הרופאה התעסוקתית מיום 10.6.2010; כי לתובעת לא הוצעה עבודה חלופית מתאימה ולפיכך זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים.
39. התובעת העלתה טענה חלופית (למעשה היתה זו טענתה העיקרית) לפיה הנתבעת פיטרה אותה מעבודתה ביום 11.4.2010, בכך שהודיעה לה כי היא מושעית מעבודתה עד אשר תמציא אישור רופא תעסוקתי.
כאמור קיבלתי כמהימנה את גרסת עדי הנתבעת, לפיה החליטה שלא לפטר את התובעת אלא דרשה ממנה לעבור לעבוד בקומה השנייה, הסיעודית.
הנתבעת אף היא מצדה העלתה טענה חלופית לפיה ככל שייקבע כי התובעת פוטרה מעבודתה, הרי שיש לשלול ממנה את תשלום פיצויי הפיטורים לנוכח העובדה שלא דיווחה על אירוע נפילתו של המטופל. מעבר לעובדה שכאמור דחיתי את הטענה כי הנתבעת פיטרה את התובעת מעבודתה (בין היתר משהגב' ניניו מסרה במפורש בסעיף 27 לתצהירה כי החליטה שלא לפטר את התובעת אלא ליתן לה הזדמנות נוספת וכך גם עולה מפרוטוקול שיחת הבירור שערכה הגב' זהבה מימון) הרי שטענה זו – לשלילת פיצויי פיטורים – הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעת (עמוד 33) ויש בה משום הרחבת חזית שאין לקבלה.
פיצויי פיטורים
40. בגין פיצויי פיטורים תבעה התובעת 15,560 ₪, לפי שכר קובע בשיעור שכר המינימום ובגין התקופה שעד ליום 11.4.2010 אולם בסעיף 31 לכתב התביעה טענה התובעת כי "במידה וייקבע כי מועד סיום העבודה הנכון הינו מועד התפטרותה ביום 10.6.2010 אז יש להוסיף לוותק העבודה חודשיים נוספים"
כעולה מתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהירה (ת/10) היא השתכרה לפי שעות אולם בהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת – אני מקבלת את חישוב התובעת שנעשה לפי שכר קובע בסך 3,850 ₪.
משקבעתי כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 10.6.2010, הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה עד לאותו מועד, בסך 16,202 ₪ (50.5/12 X 3,850 ₪).
לנוכח הנסיבות, ובכלל זה האירועים שהובילו את התובעת לפנות אל הרופאה התעסוקתית אשר קבעה בהמשך את אי כשירותה להמשיך ולעבוד כמטפלת לקשישים, אני קובעת כי אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנה.
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין
41. בתצהירה טענה התובעת כי פוטרה שלא כדין, ללא כל הצדקה, ללא שימוע ובחוסר תום לב, למרות שהייתה מעוניינת להמשיך בעבודתה ואף פנתה לצורך העניין למנכ"ל הנתבעת, מר שאול, אולם הוא לא טיפל בבעייתה. לגרסתה, היא נפגעה מהתנהגות הנתבעת ונגרם לה סבל רב (סעיפים 52-55 לתצהירה). בסיכומיה טענה התובעת כי אפילו גרם העובד נזק במהלך עבודתו, אין להענישו בכך שתוטל עליו עבודה שאינו יכול לבצעה אלא יש לערוך לו שימוע כדין.
בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש תבעה התובעת פיצוי בסך 25,000 ₪ (מטעמי אגרה).
42. כאמור, קיבלתי את טענתה החלופית של התובעת, לפיה התפטרה מעבודתה לרגל מצבה הבריאותי ולא פוטרה ומכאן שממילא אינה זכאית לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
מעבר לנדרש אוסיף עוד כי עולה מהראיות כי אירוע נפילתו של המטופל הוא שהוביל לדרישת הנתבעת כי התובעת תעבור לעבוד במחלקה הסיעודית, כשהנתבעת נימקה זאת בכך שהאמון בתובעת נפגע, לאחר שלא דיווחה על אירוע הנפילה של המטופל, ובמחלקה הסיעודית עובדים בצמד כך שלא תעבוד שם ללא השגחה (סעיף 20 לתצהירה של הגב' זהבה מימון). לגרסת הנתבעת, אירוע נפילתו של המטופל ואי הדיווח אודותיו התווסף למקרים נוספים שבהם התובעת התנהגה באופן בלתי הולם כלפי מטופלים ובני משפחותיהם והגב' אתי ניניו צירפה סיכום שיחה שנערכה עם התובעת ביום 28.5.2009, בעקבות תלונת בני משפחתה של אחת המטופלות בבית האבות, ובשיחה התבקשה התובעת להתייחס בכבוד למטופלים (נספח ג' לתצהירה של הגב' אתי ניניו).
כאמור שוכנעתי מהראיות שהובאו בפני, כי התובעת הבחינה בנפילה של המטופל אולם בחרה שלא לדווח על כל לממונים וכי התנהגותה זו היא שהובילה לדרישת הממונות עליה להעבירה לעבוד במחלקה הסיעודית. מכאן, שככל שהייתי קובעת כי מדובר בפיטורים, הרי שלא היתה מתקבלת הטענה לשיקולים זרים או לחוסר תום לב בפיטורים. כן שוכנעתי כי נערכה לתובעת שיחת בירור, כעולה מהפרוטוקולים שצירפה הגב' זהבה מימון לתצהירה (נספח ב').
לפיכך נדחית התביעה של התובעת לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
פדיון דמי הבראה
43. התובעת תבעה פדיון דמי הבראה בסך 1,842 ₪ (351X 9/12 X7).
לטענת הגב' אתי ניניו, התובעת התפטרה ללא מתן הודעה מוקדמת ולפיכך זכאית הנתבעת לקזז מפדיון דמי ההבראה המגיע לתובעת את תמורת ההודעה המוקדמת שהיה על התובעת ליתן לנתבעת.
44. משעולה מהראיות כי התובעת התפטרה לנוכח מצבה הבריאותי, הרי שלא היה עליה ליתן הודעה מוקדמת להתפטרותה. מעבר לכך, התובעת הודיעה לנתבעת על מצבה הרפואי הבעייתי, כבר ביום 11.4.2010.
לפיכך זכאית התובעת לפדיון דמי הבראה כנתבע על ידה, בסך 1,842 ₪.
פדיון חופשה
45. התובעת תבעה פדיון חופשה בסך 598.5 ₪ בגין יתרת חופשה של 3.42 ימים (3850/22 X 3.42 ₪)
הגב' ניניו אישרה בתצהירה כי התובעת זכאית לפדיון חופשה (סעיף 128 לתצהירה) ובהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת, מתקבלת תביעתה של התובעת לפדיון חופשה בסך 598.5 ₪.
דמי מחלה
46. התובעת תבעה דמי מחלה בגין 15 ימי מחלה בתקופות 12.4.2010 – 17.4.2010, 29.4.2010 – 7.5.2010, כשלתצהירה צירפה התובעת אישורי מחלה, מהתאריכים 12.4.2010 ו – 28.4.2010 לתקופות הנ"ל (ת/11).
47. כאמור, דחיתי את טענת הנתבעת לפיה התובעת התפטרה כבר ביום 11.4.2010 ומכאן שהתובעת זכאית לדמי מחלה בגין התקופה הנטענת. יצויין בהקשר זה כי רק בתצהירה של הגב' אתי ניניו (סעיפים 126,127) הועלתה לראשונה הטענה לפיה התובעת אינה זכאית לדמי מחלה מאחר שהתפטרה כבר ביום 11.4.2010 בעוד שבכתב ההגנה, הוכחשה באופן כללי זכאותה של התובעת לתשלום דמי מחלה (סעיף 33 לכתב ההגנה).
מעבר לכך, וכפי שצויין לעיל, הנתבעת לא סתרה את האמור באישורים הרפואיים שהגישה התובעת ולפיכך זכאית התובעת לתשלום דמי מחלה.
48. בכתב התביעה תבעה התובעת דמי מחלה בסך 2,625 ₪ אולם בתצהירה העמידה את דמי המחלה על סך של 1,706 ₪ כשבנוסף תבעה תמורת הודעה מוקדמת בגין 5 ימים בסך 918 ₪.
מעבר לעובדה שרכיב תמורת ההודעה המוקדמת לא נתבע בכתב התביעה, הרי שכאמור קבעתי כי התובעת התפטרה מעבודתה ולפיכך נדחית התביעה לתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים.
כן יצויין כי התובעת לא תבעה דמי מחלה בגין התקופה שמיום 7.5.2010 ואילך, הגם שבאישור הרופאה התעסוקתית מיום 10.6.2010 אושרה לתובעת תקופת מחלה עד ליום 10.6.2010 (ת/9 לתצהיר התובעת).
מכאן שהתובעת זכאית לדמי מחלה בסך 1,706 ₪ כנתבע על ידה בתצהירה.
טענות הקיזוז
49. בכתב ההגנה טענה כאמור הנתבעת, כי התובעת גרמה לה נזק בכך שלא התייצבה לעבודה החל מיום 11.4.2010, ובשל כך נאלצה הנתבעת לשלם לעובדים בגין שעות נוספות וכיו"ב. טענה זו עומדת בסתירה לגרסתה של הגב' זהבה מימון שהעידה בחקירתה הנגדית בנוגע לשיבוצה של התובעת במחלקה הסיעודית ואי הגעתה של התובעת לעבודה ביום 12.4.2010, כי:
"היא צריכה להכיר את המחלקה, היא עובדת כעובדת נוספת כדי להכיר את המחלקה…אם היא לא מגיעה זה לא משנה, כי התובעת היתה צריכה להיות תוספת לצוות הקיים בקומה השניה" (עמוד 24)
מעבר לכך, כאמור התובעת המציאה אישורי מחלה בגין התקופה שמיום 11.4.2010 ואילך (למעט בגין תקופה של 10 ימים). משכך טענת הקיזוז נדחית.
50. כמו כן טוענת הנתבעת טענת קיזוז בנוגע לתמורת הודעה מוקדמת בשל טענתה כי התובעת התפטרה. כאמור קבעתי כי התובעת התפטרה בשל מצב בריאותי.
51. סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת שכותרתו פיטורים והתפטרות בלא מתן הודעה מוקדמת, קובע כדלקמן:
"הוראות סעיפים 2 עד 7 לא יחולו –
(1) על עובד, בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה …;"
בע"ע 38449-06-11 דיגיטל וריפיקיישן טכנולוגיות 2007 בע"מ – לב פוטיחה (23.12.2012) נקבע כי כאשר עולה מהאישורים הרפואיים שהציג העובד, כי הוא לא היה כשיר לעבוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת והמציא על כך אישורי מחלה כדין, הרי שאין לדרוש ממנו להתייצב לעבודה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. בענייננו הוכח כי התובעת לא היתה כשירה לעבוד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. משכך טענת קיזוז זו נדחית.
סוף דבר
52. בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים בסך 16,202 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
ב. פדיון דמי הבראה בסך 1,842 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
ג. פדיון חופשה בסך 59.8.5 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
ד. דמי מחלה בסך 1,706 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.6.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
ה. התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.
53. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.
54. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.
ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ג, (07/01/2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.